טור עורכת: אהבה לא חופשית

אני לא נשואה. כלומר: אני חיה עם בן זוג ומחויבת לו, יש לנו ילד משותף וביחד אנחנו מגדלים גם את בני הבכור (בימים שהוא לא במשמורת אצל אבא שלו). אנחנו חולקים בחשבונות, בהוצאות, בחרדות, בתוכניות, במחשבות על העתיד, בתכנון הלו"ז של מחר, בהשכמות הבוקר (הקטן החליט לאחרונה שחמש בבוקר זו שעה לגיטימית להתחיל את היום), בסידור המדיח, בהתארגנויות לפני הים, בסידורים כשחוזרים מהחופשה, בביקורים אצל ההורים, בהעברת הזמן בבריתות משעממות שחייבים ללכת אליהן, בחביתות, גם בביצי העין, הבישולים עליו, הכביסות עליי, סחיבות הציוד נופלות רק על הגב שלו. אני עושה קפה, הוא עושה לי דרינקים כשבא לי איזה קוקטייל קטן ובקיצור – חיים ביחד, כמו זוג נשוי, תקועים אחד בישבנו של השנייה לנצח נצחים – או לפחות עד שסטטיסטיקת הפרידות והגירושים תפריד בינינו.

אז אם אנחנו כל כך גנרים בזוגיות שלנו, כל כך בינוניים וסבירים, למה בעצם לא התחתנו? הסיבה היא שבמדינת ישראל, נישואים אפשריים רק ברבנות. והרבנות – אין דרך עדינה לומר זאת – היא מקום מעוות, גזעני ומפלה. ברבנות יושבים אנשים שחושבים שלנשים אין מספיק יכולות ואינטליגנציה כדי להיות חלק מהמנגנון שלה, מנגנון שבו אנשים פוסקים את גורלם של אחרים. אבל נשים אין שם. הן מורחקות מהמקום שבו מתקבלות החלטות. הן אינן שוות ערך לבעלי הדעה ברבנות. וכל מקום שמפלה נשים, אוטומטית מבזה אותי ומזלזל בי.

לכן אני לא יכולה להבין איך נשים מודרניות, אינטליגנטיות, נשים שיודעות את ערכן, מוכנות להתחתן בחסות הרבנות מרצונן החופשי. איך הן מוכנות לקבוע תור, לשלם, להזמין רבי, לעבור הדרכת כלות, לענות על שאלות חושפניות ובקיצור: לשתף פעולה ולחזק מנגנון שיוצא מנקודת הנחה שהן אינן ראויות לקבל החלטות חשובות.

בנישואיי הראשונים, עקפתי את המנגנון הזה והתחתנתי בקפריסין. אבל כשהעניין נגמר, גילינו שאין ברירה: בארץ, גם להתגרש אפשר רק ברבנות. וכך, נאלצתי לגרור את עצמי ואת האקס לבניין המאוס, לשחק תפקיד בטקס עתיק ומשפיל שאומר שאני מותרת לכל אדם, ולקבל את האישור הרשמי לכך מחבורה של גברים שלא מאמינים שאני מסוגלת לשבת בינהם בבית הדין. או בכנסת. שבטוחים שאיבר המין שלהם מעניק להם איזשהו יתרון מחשבתי עליי.

והדבר הכי נורא בעסק הזה הוא שהמדינה נותנת לזה לגיטימציה וגושפנקה רשמית ומסמיכה אותם ואת מוחם הפרימיטיבי – כזה שעוד לא נתקל במאה שנות פמניזם – להיות הפוסק היחיד במדינה בסוגיית הנישואים והגירושים. (טוב אולי יש דבר אחד נורא מזה: מסתבר שבבואכם להתגרש, נתקע לכם בראש ללא שליטה "בלוז מדרגות הרבנות" – שירם של להקת הכל עובר חביבי – ואתם נידונים לזמזם את הפזמון "אני ארקוד על מדרגות הרבנות" ללא הכרה, עד שנדמה לכם שהאייטיז חזרו ושבכל רגע יקפצו סביבכם חברי הלהקה בהרכב מלא פלוס השפם).

ובינתיים, בארצות הברית של אמריקה, בית המשפט העליון קבע שזוגות חד מיניים יכולים להינשא בכל ארצות הברית. ההחלטה ההיסטורית הזו עוררה גלים של שמחה בקרב אנשים ליברלים ברחבי העולם כולו והזכירה (שוב) עד כמה אנחנו מפגרים פה בלבנט.

מחשבה על מהלך דומה בישראל נראית כמו חלום פנטסטי. פה אין שום זכות לקיום חילוני, לחופש דת. למרבה הצער, חופש הדת והאמונה של יהודי חילוני בישראל גרוע יותר מאשר בכל מדינה מערבית. רק בישראל נכפית על החילוני קבורה דתית, נישואים וגירושים דתיים. כלומר רק בישראל ובמדינות אסלאמיסטיות קיצוניות. פה אמנם יש חופש אמונה בבית פנימה, אבל בכל מה שקשור לחוק – אנחנו תקועים עמוק במאה ה־18.

לכן, הפעם החלטתי לוותר על החתונה. כבר היה לי סיבוב אחד עם בר אקטיבי ושמלה והיה נחמד מאוד. הפעם אני לא לוקחת סיכון ועושה מעשה שיוביל אותי אל הבית חסר האלוהים המכונה הרבנות.

זה, וגם בגלל שהוא עוד לא הציע.