גברים מפתח תקווה נשים מראש העין

צילום מתוך הסרט "מסע אל הירח" של ז'ורז' מלייס
צילום מתוך הסרט "מסע אל הירח" של ז'ורז' מלייס

גילוי המים במאדים הוביל את עדי עוז, עורכת מגזין "את", להרהר בשאלה הנצחית: האם באמת גברים ונשים הגיעו משני כוכבי לכת שונים?

88 שיתופים | 132 צפיות

"Is there life on Mars?" – אני לא בטוחה מה באמת היה קודם, השיר היפהפה של דייוויד בואי, שהשאלה הזו מובילה את הפזמון שלו, או מדענים ומהנדסים סקרנים שניסו לפצח את הדרך למאדים. בכל מקרה, נכון לרגע זה כולם הרוויחו: השיר של בואי הפך להיות הפסקול האוטומטי שמתנגן בראש של כל חובב מוזיקה ששומע את המילה "מאדים", והמדענים מצאו את הדרך אל מקווי המים המלוחים בכוכב. מכאן המסקנה המתבקשת היא שכן, יש חיים במאדים, ונקווה שהם נראים בדיוק כמו בואי בקליפ של "לייף און מארס?": שערם אדום, עיניהם מודגשות בכחול מוגזם, ומכף רגל ועד ראש הם חנוטים בחליפת סבנטיז בהירה. החיים יפים במאדים!

רגע אחרי השיר האלמותי של בואי, עולם האסוציאציות המוגבל שלי זורק אותי אל הלהיט השני שנדחף אל הכוכב: "גברים ממאדים ונשים מנוגה", רב המכר מהנינטיז שטען שגברים ונשים פשוט הגיעו מכוכבי לכת שונים בתכלית. 20 שנה וקצת אחרי שנתקלתי לראשונה בספר ההוא, עדיין לא ברור לי אם זה נכון. זה מוזר, אני מסתובבת בעולם הזה כבר די הרבה זמן (40 שנה, למען השם), אני מכירה המון גברים (הם פשוט בכל מקום), רוב חיי חייתי עם שלושה מהם בבית (גדלתי עם שני אחים ונולדו לי שני בנים), ואני עדיין לא יודעת להגיד אם נשים הן מנוגה וגברים ממאדים, או שאולי בעצם כולם נולדו בגרסה כלשהי של פתח תקווה.

פעם האמנתי שגברים ונשים לא נולדים כאלה אלא נהיים כאלה. כבוגרת החוג לסוציולוגיה קראתי הרבה טקסטים של פוקו ושל סימון דה בובואר, והשתכנעתי שהאדם הוא דף חלק, שהוריו והחברה שהוא נולד אליה משרטטים לו את תווי המתאר שלפיהם תעוצב אישיותו. תן לילד טרקטור והוא יעדיף טרקטורים, תן לו בובות והוא ישחק עם בובות. "אישה לא נולדת אישה אלא נהיית אישה", כתבה דה בובואר ואני האמנתי.

אבל אז נולדו לי שני בנים זכרים. נתתי להם בובות תינוק והם לא עירסלו אותן. חיברתי אותם לבובות פרווה והם זנחו אותן בבוז. נתתי להם טרקטורים והם עפו עליהם. מכוניות, רכבות, קטרים, מכוניות זבל, מכוניות שמנקות כבישים, מטוסים, מסוקים – הם לא ידעו שובע, או כמו שהסבתות אומרות: "מה את רוצה? בנים!", ובכן, נולדו לי "בנים". ובאופן מוזר הם התנהגו כמו שמצופה מ"בנים" להתנהג עוד לפני שאני או הגננת הספקנו ללמד אותם מה זה "בנים".

כשנולד ילדי הראשון זה היה גילוי ממש מרעיש בשבילי: מסתבר שילדים אינם נולדים טאבולה ראסה שעליו נכתבים קווי האופי הייחודים לאותם הורים ולאותו בית גידול גיאוגרפי וסוציולוגי, אלא ילדים נולדים עם אופי משלהם. על פניו זה נשמע טריוויאלי אבל זה סתר את כל תפיסת העולם שלי בעידן הטרום הורי. ניסיתי להבין מה זה האופי הזה, מאיפה הוא נובע? וכמה חשיבות יש לאיבר המין של התינוק הטרי בגיבושו? חזרתי לנקודת המוצא: אני, כמובן. כתינוקת הייתי מאוד "בת", כך אימא שלי מספרת. אבל כשגדלתי, גדלו איתי לא מעט תכונות אופי שנחשבות "גבריות": אני חותכת דברים במהירות "כמו גבר", אני יכולה לסובב את הגב אחרי סקס ולהירדם "כמו גבר", הייתה לי תקופה של סטוצים נטולי שאיפות לחתונה ממש כמו הגבר הכי סטריאוטיפי בסיטקום ישן, ויש עוד הרבה ממאגר תכונות האופי הסטריאוטיפי של גברים סטרייטים שיכולות להתאים לי בדיוק. אז מי פה מנוגה ומי ממאדים? ואיך בכל זאת מסבירים את התשוקה של ילדיי לכלים ממונעים? ואולי התשוקה שלהם לקטרים בכלל לא קשורה להיותם זכרים אלא לגנטיקה משפחתית, כזו שמכילה בתוכה סבא רבא שהיה חימושניק כל חייו? ואולי זו פשוט חיבה אסתטית מובנית? תכלס, קטר זו מכונה יפה מאוד.