דבר העורכת: את הבאה בתור

"לא בא לי להיות רחלי רוטנר 2 ולקבל איחולי אונס מאנשי הימין".

זה מה שאמרה לי חברה טובה, כששאלתי אותה למה היא לא מפרסמת בציבור את העוול שנגרם לה. בניגוד לרחלי רוטנר אף פוליטיקאי בהווה או בעבר לא אמר לה גסויות מגעילות שלא במקום. העוול שנגרם לה נמצא באזורי הבירוקרטיה, אבל בסופו של דבר, ברגע שהחברה שלי תצביע על המחדל שנעשה לה, האצבע תופנה לאחד מחברי הממשלה שנושא באחריות למעשה, איש ימין קולני. והחברה שלי ראתה מקרוב מה קורה למי שמצביע – או ליתר דיוק, מצביעה – על מחדל שמבצע איש ימין: עשרות אלפי טוקבקיסטים חמומי מוח יאחלו לה שתיאנס ושתירצח. יקראו לה זונה. ייקחו את תמונתה בלי רשות וישתלו אותה בפוטושופ מחוץ לכל קונטקסט של חייה, עושה קוק למשל. יספרו לבעלה שקרים דמיוניים על זה שהם שכבו איתה, על זה שכל העיר שכבה איתה.

כל זה לא תרחיש דמיוני, זה אחד לאחד מה שקרה לרחלי רוטנר, אשת השער שלנו, רק בגלל שהעזה לספר לעולם על העוול שנגרם לה. ומה אמר העולם על ההסתה? על השקרים שהופצו נגדה? על איומי האונס והרצח? הוא שתק. אף חקירת משטרה לא נפתחה. אף שוטר לא הרים לה טלפון. נפתלי בנט, איילת שקד, בנימין נתניהו, מירי רגב – אף אחד מהמבוגרים האחראים האלה לא קם ואמר בקול רם וברור: "עד כאן, זה מעשה שלא ייעשה". לא. הם סתמו את הפה ונתנו לאספסוף לתקוף את רוטנר, לאיים, ולהעביר מסר ברור מאוד לכולנו: כל מי שתעז להצביע על איזשהו עיוות מוסרי שקשור לימין, סופה לקבל איומי אונס ואיש לא יגן עליה.

וזה לא ייגמר שם. בצד השני של המפה הפוליטית לא יפליגו לאיחולי אונס ומוות בשרפה, בשמאל פשוט ישפדו אותך אינטלקטואלית. גם את זה רוטנר נאלצה לעבור. כך למשל, במאמר בעיתון "הארץ" רוגל אלפר כעס על רוטנר כי "לא אכפת לה שמגל פשיסט", ולכן "שיעור הקומה המוסרי שמפגינה רוטנר בפוסט הזה הוא: אפס". כלומר, בצד השמאלי של המפה הפוליטית ברגע שאת עושה משהו שלא מסתדר עם דעתו של הכותב פשוט מכריזים עלייך שאינך אדם מוסרי. שוללים את המהות שלך כבת אנוש. פחד אלוהים.

רחלי רוטנר על שער מגזין "את" מרץ 2016

בתרבות הפייסבוק שאנחנו חיים בה בישראל של 2016 אין יותר מקום למורכבויות. הכל נצבע בשחור ולבן. הכל מושטח לשאלה אחת: האם אני מסכים עם הבן אדם או לא? אם לא אז הכל מת. דמו מותר. אנחנו לא מצליחים יותר לראות מילימטר מעבר לחילוקי הדעות, לראות את התמונה שלמה, לראות בן אדם.

הדבר שהכי מדהים אותי לגבי רחלי רוטנר זה האומץ שלה. כמו שתוכלו לקרוא בריאיון המלא איתה כאן, היא לא ציפתה לעליהום, היא לא הבינה לתוך איזו מערבולת של אלימות, הסתה ושנאה היא מכניסה את עצמה, אבל גם אחרי שמצאה את עצמה בלב הסערה היא לא ברחה, לא התקפלה ושמה את הראש מתחת לשמיכה – או נעלמה לחוף בודד בקוסטה ריקה, כמו שכל אדם סביר היה עושה. לא ברור לי מאיפה היא מצאה את הכוחות, לרוב האנשים לא היה כוח לעמוד בזה, וכך נוצרת השתקה. האלימים, הדורסניים, הכוחניים – הם שקובעים את סדר היום. החברה שלי למשל – היא לא תספר על העוול שנעשה לה. אני מבינה אותה. למי יש כוח לפתוח את היום באיומי אונס? הפחד משתק. סותם את הפה לרבים – בעיקר לחלשים יותר. ובגיליון יום האישה אנחנו זוכרות שנשים עדיין חלשות יותר. המהפכה עוד לא הושלמה, אנחנו עדיין לא בעמדות הכוח. וזה המסר שצריך לזכור ולהעביר ביום הזה: אנחנו נמשיך להילחם בכל מי שחושב שהוא יכול להשתיק אותנו באיומי אונס או בנאצות אינטלקטואליות. לא עוד. לא נשתוק יותר. כולנו רחלי רוטנר.