דבר העורכת: תהום בקצה המסלול

צילום הפגנה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים: GettyImages | צילום עדי עוז בשבוע האופנה: אסף ליברפרוינד
צילום הפגנה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים: GettyImages | צילום עדי עוז בשבוע האופנה: אסף ליברפרוינד

לא משנה כמה יופי ואלגנטיות ישררו בשבוע האופנה הישראלי, כל עוד יש אזרחים ישראלים שמבצעים לינץ', הסטייל לא יגור פה

88 שיתופים | 132 צפיות

ביום ראשון בערב לבשתי את האאוטפיט הראשון, התפדרתי, התבשמתי, שמתי ליפסטיק, ארגנתי את הקלאץ', נשקתי לילדים ולבן זוג, ושמתי פעמיי אל אתר הבנייה העצום הסמוך אל ביתי. רק עשר דקות של הליכה אטית וכואבת על עקבים גבוהים הפרידה בין בלאגן החביתות והאמבטיות, לבין השטיחים האדומים והפלאשים, הבועה החמה והטובה שנקראה: "שבוע האופנה גינדי תל אביב".

מדי בוקר וערב חזר הריטואל הזה על עצמו: עטיתי אאוטפיט חדש, פרי עבודה של תכנון קפדני ("מדויק!" היא המחמאה שאותה מחפשת לקבל הפאשניסטה), נטשתי מאחוריי את הכביסה ושאריות ארוחת הילדים, וגם ערמה הולכת וגדלה של תיקי קלאץ', נעלי עקב ושפתונים, וצעדתי אל בועת האופנה.

שם פגשתי עיתונאי אופנה מסורים, שלל פאשניסטות, אוסף עמיד במיוחד של דוגמניות (נסו אתם לשרוד פן וערמות של מייק אפ ב־30 מעלות ובלי מזגן), והרבה מעצבים ישראלים עם תשוקה גדולה לסטייל. התשוקה ליופי, לדיוק, לביצוע מושלם – הייתה משותפת לכל מי שהגיע למתחם. כולנו נשטפנו בה והדחקנו ביחד את כל מה שקרה סביבה: טרור, דקירות, לינץ', הוצאות להורג של חפים מפשע שנחשדו כמחבלים, וכל מיני הסתעפויות אבסורדיות של הפולטיקה הישראלית, כמו זו שבה ראש הממשלה החליט פתאום לזרוק גם את האחריות לשואה על כתפי העם הפלסטיני. פחד ותיעוב במזרח התיכון. הזיה מטורללת.

מחוץ למתחם, אורטל בן דיין, חברת המערכת שלנו, קיבלה איומים על חיי אחיה רק בגלל שקראה לשמירה על חייהם של חפים מפשע – ערבים ויהודים. קריאה פשוטה לשמירה על החיים, לאנושיות, הובילה לאיומים ברצח. אלה הזמנים. אבל שום דבר מהטרללת הזו לא נכנס אל בועת שבוע האופנה. בערב הגאלה איש לא דיבר על הפיגוע שהתרחש ממש באותן שעות בבאר שבע, איש גם לא מחה על הלינץ' שעשו שם באזרח אריתראי חף מפשע, איש לא דיבר על טרור הילדים, על ההתבהמות, על אובדן השליטה והדרך של החברה הישראלית. המחאות היחידות שנשמעו על השטיח האדום היו כלפי חברת גינדי שדחפה את המותג שלה באגרסיביות, בניגוד לסטייל ששלט באירוע עצמו. זה היה לי כל כך נעים – הניתוק הזה, ההדחקה המוחלטת של החוץ. שקעתי בו בשמחה.

עדי עוז בשבוע האופנה בתל אביב, על רקע צילום הפגנה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים | צילומי אילוסטרציה: GettyImages ואסף ליברפרוינד
עדי עוז בשבוע האופנה בתל אביב, על רקע צילום הפגנה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים | צילומי אילוסטרציה: GettyImages ואסף ליברפרוינד

בדרך הביתה קפצו לי בטלפון הכותרות על התפתחות החקירה באירוע הלינץ'. מחקתי אותן במהירות. פתאום הבנתי שהניתוק המוחלט הזה של שבוע האופנה הוא שיקוף מדויק של כל מה שקרה לי בשנה האחרונה: אני הולכת ומשתבללת, הולכת ומתכנסת בתוך הבועה שלי, מנסה כמה שפחות לשמוע חדשות, מתמכרת לאינסטגרם, לא מסתכלת בטוויטר, מדחיקה. שוקעת בחיים עמוסי בגדים יפים והשקות נאות – משל חייתי בפריז ולא במדינה מדממת בלב המזרח התיכון.

בבית נפלתי על הספה עייפה. בלי משים נכנסתי לפייסבוק, ומצאתי את עצמי בלבם של דיונים פוליטיים. באחד מהם, כתב אושיית הרשת אלון מזרחי: "מולדת יש רק אחת להילחם עליה בחיים האלה, אין שתיים". פתאום נשטפתי בדמעות. המסקרה נזלה לי על הפנים. "מולדת יש רק אחת להילחם עליה בחיים האלה, אין שתיים". כל כך מובן מאליו אבל כל כך קל לשכוח את זה.

המולדת שלי אינה אומת הטקסטיל. אמנם נעים ויפה פה בבועה, אבל כל זה לא שווה כלום אם ארצי בוערת. ומולדת, כדי שהיא תשרוד – חייבת להיות שפויה. גם בתוך הפחד, גם בתוך הטרור, אסור לה לאבד את אנושיותה. אסור לה להתקיים במציאות שבה מי שיוצאים כנגד פגיעה בחפים מפשע מאוימים ברצח. אסור לה להסכים עם לינץ' של מי שנחשד כמחבל, וגם לא עם לינץ' של מחבל (בשביל זה יש מערכת משפט שתיתן דין צדק). אסור לה לאבד את צלם האנוש שלה. כי למדינה שמאבדת את עמוד השדרה האנושי שלה אין שום סטייל – לא יעזרו עשרות שבועות אופנה. וסטייל זה מה שהופך אותנו לבני אדם.