הדודה שולטת

השבוע עלתה בערוץ 1 "מקום בצמרת" – סדרה חדשה של ניסן שור על הפופ הישראלי. הפרק השני בסדרה מתרכז בזמרות פופ ישראליות ובדרך שבה הן מבטאות מיניות. ליתר דיוק: באופן שבו החברה הישראלית לא אפשרה להן לבטא את המיניות שלהן.

שור מפנק אותנו בשלל צילומי ארכיון של ירדנה ארזי, עפרה חזה ועוד בוגרות להקות צבאיות שנראות כולן כמו בת השכן החמודה והלא מזיקה. זו שלא רוצה סקס מאף אחד, שאין לה שום מחשבות מלוכלכות, ואם יש לה כאלה – היא יודעת טוב מאוד שלנערה מחונכת כמוה אסור לדבר עליהן בקול רם.

ריקי גל בצמרת | צילום: חנוך גינוסר

שור מראה איך לאט לאט מגיעות לבמה גם זמרות שמרשות לעצמן לשבור את המסגרת הזאת, לשיר ולהתנהג כמו יצורים מיניים: ריקי גל, אילנה אביטל, מיכל אמדורסקי ושרון חזיז היו נשים לוהטות שהפסיקו להתחפש לילדות חמודות שלא נוגעות בעצמן לעולם (זה גם הרגע בסדרה שבו שור מספק לנערת ניינטיז שכמותי רגעי חסד משובחים בפסקול: "קולנוע" של שרון ליפשיץ,"קח אותי לשם" של שרון חזיז ו"חייל שלי" של מיכל אמדורסקי – זה כל מה שאני צריכה כדי לרקוד בכיסא באופן מגוחך במיוחד).

בזמן ששרון ליפשיץ נלחמה על זכותה לשיר בלי רי"ש גרונית, מדונה הלכה הרבה יותר רחוק עם שבירת הגבולות שלה והעבירה לעולם שיעור מזורז בחינוך מיני כשהדגימה באופן אישי איך נראית אישה שנוגעת בעצמה בלי בושה. בכך היא גם פתחה את הסכר לכל מי שהגיעה מאז: בריטני ספירס, ביונסה, ריאהנה, ניקי מינאז' – הרבה נשים שהפכו את הסקס לחלק מהשפה הטבעית שלהן על הבמה.

מצד אחד אפשר לבוא אליהן בטענות על האופן שבו המיניות שלהן היא רק מניה מניבה במיוחד שמציפה להן את חשבון הבנק ומטביעה את העולם בדימויים מיניים מדי, מוגזמים מדי, מטשטשי גבולות. אבל לצד התהליך הזה מדונה ויורשותיה עשו שינוי מעמיק (ומצוין) בתודעה שלנו: הן גרמו לנו להפסיק להתבייש להיות יצורים מיניים, לא לפחד לקחת שליטה על המיניות שלנו, לא לפחד להיות כמו גברים: להגיד שאנחנו רוצות, להגיד מה ואיך אנחנו רוצות.

ג'וזי כץ ושמוליק קראוס | צילום: חנוך גינוסר

אבל המסר הזה לא כל כך מצליח לחצות את האוקיינוס. אם עוזבים רגע את העולם הגדול וחוזרים לביצה הים תיכונית שלנו, מגלים ששום דבר לא השתנה: שרית חדד, קרן פלס, מירי מסיקה – הכוכבות הגדולות באמת בישראל – הן דודות חמודות או דיוות גדולות מהחיים. כך או כך, אין שום דבר מיני במה שהן עושות (זה מדהים במיוחד בהקשר של קרן פלס: האישה נשואה לאחד הגברים החתיכים בסביבה ובכל זאת אין שום דרך לדמיין אותם באיזו סצנת קשירות חביבה א־לה "50 גוונים של אפור", המקסימום שהשניים האלה יכולים לעשות בדמיון המלוכלך שלנו זה למסוק זיתים בחצר). אפילו נינט היפה והכריזמטית הפכה להיות המאמי הלאומי רק בזכות היותה – ובכן – המאמי הלאומית. וזה הקטע עם מאמי מתוקות: לא מזדיינים איתן, מביאים אותן להורים.

לקראת סוף הפרק שור מראיין את עדי אולמנסקי, מוזיקאית תל אביבית צעירה, יפה ומוכשרת. היא מספרת שרק אחרי שהיא הרגישה שהיא מספיק מוכרת בזכות העשייה שלה, כשכולם כבר ידעו שהיא גם כותבת, גם מפיקה וגם ממקססת את החומרים שלה בעצמה – היא הרשתה לעצמה להיות גם מינית.

הסיפור הזה ממצה היטב את המלכוד שבו נשים חיות בעולם הזה: מצד אחד כל הזמן מתייחסים אליהן כאל אובייקט מיני (שריקות, הטרדות, הצעות מגונות במרחב הציבורי וברשת כאילו לאף אחד בעולם הזה אין אחות או אימא). מצד שני, להן עצמן אסור להביע את עצמן כיצורים מיניים כי ברגע שהן יעשו את זה הן ישר נתפסות כסתומות. כאילו נשים לא מסוגלות להיות גם מוכשרות וגם מיניות. ובכן, סופרייז סופרייז: אנחנו כן. אז תפסיקו לשרוק ותתחילו לענג, מהר יותר בבקשה.