המידה הנכונה

לא הפוטשופ הוא האויב הגדול של הפמיניזם, אלא מה שאנחנו חושבות על עצמינו

88 שיתופים | 132 צפיות

כשהייתי נערה היה לי טקס קבוע (ואובססיבי) לטיפול בתמונות שלי: ברגע שהן נשלפו ממעטפת הנייר הצבעונית הן עברו הליך של שיפוט מהיר. כל תמונה שלא עברה את הרף הנוקשה נקרעה מיד לגזרים. מיותר כמעט לציין שאם הייתי מסתכלת היום בתמונות ההן, הקרועות, בטח לא הייתי רואה ילדה שמנה או מכוערת, כפי שראיתי את עצמי אז, אלא נערה חיננית עם חיבה מוגזמת לסיכות שיער. נדמה לי שבדיעבד אנחנו תמיד מחבבים את עצמינו. הדימוי העצמי שלנו הרבה יותר אכזרי עם עצמו בזמן אמת.

היום הטכניקה השתנתה כמובן. בפני נערות שמסתכלות בתמונות של עצמן ולא מרוצות ממה שהן רואות יש שתי אפשרויות: הקלאסית – השמדת כל זכר; והטכנולוגית – לפטש, מלשון פוטושופ. כמה משיכות מכחול דיגיטליות והחיים נראים הרבה יותר טוב. אני נדרשת לסוגיית הפיטוש בעקבות קירה נייטלי שהתבטאה לאחרונה על צילומי החזה הלא מפוטש שלה. הראיון של נייטלי היה חלק משרשרת אירועים שקרו החודש ונוגעים לסוגיית דימוי הגוף הנשי. הם עוררו שיח ציבורי סוער והעידו שמתחיל שינוי עמוק ביחס לשאלה הנצחית: איך אישה יפה אמורה להיראות? זה שינוי מבורך ומתבקש, ובין היתר הוא גם העיר לחיים את הדיון על הפוטושופ.

תוכנת הפוטושופ הפכה להיות שם נרדף לכל מה שרע ולא פמיניסטי. מאשימים אותה שהיא תורמת לתפיסות מעוותות על אידיאל הגוף הנשי ומכאן להפרעות אכילה ולשנאה עצמית. ובכן, לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל שנאה עצמית הייתה לי למכביר גם בשנת 1991 כשהייתי בת 15. הפוטושופ עדיין לא הגיע למחשבי הצלמים ולמשרדי הפרסום, ובכל זאת הייתי קורעת תמונות וכמה מחברותיי הטובות ביותר לקו באנורקסיה. מתברר שגם לפני המצאת הפוטושופ היינו רחוקות מהאידיאל, והאידיאל חרץ לנו בלב שריטות למכביר.

אם היה לי פוטושטופ בשנת 1991 בטח הייתי מצילה לא מעט תמונות של עצמי: פשוט הייתי מסדרת לעצמי כמה קווי מתאר יפים יותר. זה כוחו המרפא של הפוטושופ. הוא גורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך. אני נתקלת בכוח המיטיב של הפוטושופ גם במגזין שלנו: כי גם אנחנו, כמו כל מגזין, רוצים לגרום למצולמינו להיראות טוב יותר. הפוטושופ הוא אחד הכלים שלנו. כמו הסטיילינג, האיפור ומעצבי השיער, כמו גופי התאורה – כך גם הפוטושופ נחלץ לעזרתנו כדי לייצר תמונות יפות יותר. אבל כמו שאנחנו רוצות תמונות מהממות אנחנו רוצות גם קוראות מהממות. אנחנו לא רוצות לגרום לאף אחת להרגיש רע עם עצמה כשהיא מסתכלת בראי, לדחוף נערות לעבר האנורקסיה.

אז מה עושים? מרטשים או לא מרטשים? השאלה הזאת היא חלק מהעבודה השוטפת שלנו. והתשובה, כמו החיים עצמם, היא אי שם באמצע. מצד אחד, המרואיינים והמרואיינות שלנו סומכות עלינו שנוציא אותן הכי יפות שאפשר. דמיינו את עצמכם פעם על שער של מגזין ותחשבו כמה מבהיל זה להפוך לפוסטר על מדף עיתונים. לא הייתם רוצים להיות שם עם חצ'קון סורר או עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. אישה שמצטלמת לשער של עיתון נדרשת לתת בעורכיו אמון גדול: היא סומכת עלינו שלא נביך אותה, שלא נגרום לה לרצות לקרוע את התמונה בכל פעם שהיא תצוץ מולה בקיוסק הקרוב. מצד שני, המרואיינות שלנו גם סומכות עלינו שלא נעשה מהן משהו שהן לא, שלא נהפוך אותן ללא אנושיות, למושא הערצה מעוותת ושורטת.

לקירה נייטלי נמאס שמגדילים לה את החזה בפוסטרים לסרטים שלה. היה לה חשוב להראות שגם לכוכבת גדולה כמוה יש חזה קטן ולא סימטרי. זה צעד אמיץ וחשוב, אבל זו גם לא חוכמה גדולה להצטלם בלי פוטושופ כשאת רזה כגבעול ויפה כמו ונוס. ואל תטעו לחשוב שהצילום שלה נטול פוטושופ לחלוטין. השדיים היפים שלה אמנם לא הוגדלו אבל הֱיו בטוחים שהתמונה לא הועברה ישירות מהמצלמה לדפוס בלי נגיעות פוטושופ בדרך. במציאות של היום אין דבר כזה צילום נטול פוטשופ לחלוטין. כמו שתוכניות ריאליטי אינן תיעוד מדויק של המציאות, כמו שציטוט עובר עריכה לפני שהוא הופך לטקסט בעיתון, כך גם תמונות עוברות היום עריכת פוטושופ. זה חלק מהמציאות שבה אנחנו חיים, וצריך לזכור את זה בכל פעם שאנחנו מסתכלים על מסך, שער עיתון או פוסטר.

צילום מסך מתוך Interview
צילום מסך מתוך Interview

השורה התחתונה היא פרופורציות. לשמור על פרופורציות נכונות. בפוטושופ, בחיים וגם ברגע הזה שבו אנחנו מסתכלים על עצמנו בתמונה וחושבים שרואים שם משהו נורא מכוער. קצת פרופורציות, זה הכל. חבל שאין לי מכונת זמן שתחזיר אותי לשנת 1991 ותאפשר לי ללחוש את זה לעצמי באוזן.