לטיול יצאנו: טור העורכת של עדי עוז

לטיולים משפחתיים הכי כדאי לצאת בתור ילד | צילום: shutterstock
לטיולים משפחתיים הכי כדאי לצאת בתור ילד | צילום: shutterstock

למה בעצם אנחנו ממשיכים עם העבדות שנקראת טיול עם הילדים? או: כך הפכה הצידנית לנמסיס שלי

88 שיתופים | 132 צפיות

אני כותבת את הטור הזה אחרי עוד סוף שבוע של טיולים. על הרצפה זרוקים תיקים מאובקים, צידניות מבולגנות, שקיות עם שברי אבנים, חול בבקבוקים ושרידי פריכיות בכל מקום (הפריכית היא חברתה הנאמנה של האם המטיילת: חביבת הילדים, לא מלכלכת, לא מסובכת לתפעול, הדרך היעילה ביותר להרוג זמן עד למסעדה/למנגל/למתחם הפיקניק הבא, שהם, כידוע, אבני היסוד של כל טיול משפחות).

זה כבר המסע השני בחודש הזה.

בפסח יצאנו לקמפינג עם חברים במדבר יהודה, ביום העצמאות לטיול משפחתי בערבה. כל טיול כזה מביא איתו ימים של עבודה: יום אריזה, יום פירוק, שבוע כביסות של "השוטף", חצי שנה של כמעט כביסות של כל מה שלא דחוף: שק שינה, מעיל הטיולים, כובעי הילדים – כל אלו זרוקים בערמה בחדר הכביסה, מפיצים ריח של מדורות ואבק וממתינים בתחתית סדר העדיפויות עד שיגיע תורם להיכנס למכונה, רגע לפני הטיול הבא. (או, בגרסת המציאות, עד שהם יתגלו, רגע לפני הטיול הבא, אחרי שחיפשנו אחריהם בהיסטריה ברחבי הבית ובשנייה האחרונה נזכרנו לבדוק מאחורי סל הכביסה, ואז גילינו אותם, ריחרחנו ופסקנו: "השק שינה הזה לא מסריח בכלל!").

השעה כבר מאוחרת מדי למוצאי שבת. אני צרובת שמש, מתה מעייפות, רגע לפני עוד שבוע עמוס של עבודה, נטולת כל אנרגיה הדרושה לפירוק האכזרי שמחכה פה. אני מסתכלת על ערימות הבלגן בשנאה יוקדת. בעיקר בצידנית הירוקה – ללא ספק הנמסיס האישי שלי. היא מחייבת שטיפה אישית קפדנית, וגדולה מדי מכדי להידחף לסתם ארון. לא, היא חייבת אפסון מיוחד בבוידם שמחייב טיפוס מסובך על הסולם – וזה משהו שאני לא מצליחה לעשות לבד, כך שאני חייבת את עזרת הבן זוג, אבל הוא תמיד דוחה את זה לשלב האחרון של הפירוק, כלומר: בעוד חמישה ימים בערך, אחרי שכולנו נשפשף עליה את הברך לפחות עשר פעמים וניתקע בה עם הזרת לפחות פעמיים, וזה גורם לי להציק לו ולקנטר אותו ולריב איתו ובקיצור: הצידנית הירוקה אמנם תמימה למראה אבל היא קופסה של רוע טהור, פתח רחב לריב ומדון.

אני מחליטה להדחיק את הבלגן עד מחר בבוקר וחושבת: האם זה שווה את זה? כל כך הרבה טרדה ומאמץ בשביל כמה ימים של טיולים קצרים, הרבה אבק, יותר מדי פריכיות וכלל לא בטוח מה מתוך זה ייחרת בזיכרונם של ילדים רכים כל כך.

זה מזכיר לי את חוף הבונים. "חוף הבונים" היה שם הקוד של ילדותי לשיאו של הקיץ. פעם בשנה ההורים שלי היו אורזים את הבית ועם חבורה גדולה של חברים מקימים מאהל בים. במשך שבוע חיינו על שפת המים והימים היו עוברים עלינו בטבילות ארוכות, גילוי אוצרות על החוף, ונמנומים נעימים בשמש. טוב, המשפט האחרון היה שקר מוחלט. אני לא באמת זוכרת איך העברנו את הימים. יש לי זיכרון עלוב משל נמלה וחוויות הילדות שלי מתומצתות לכדי רסיסי זיכרון קטנטנים שהולכים ונתלשים ממני.

וגם מחוף הבונים נותרו לי רק שברי זיכרונות: את חיבתי לגיגית הקטנה שהייתה מונחת בכניסה לאוהל כדי לשטוף את הרגליים לפני שנכנסים (ניסיון נואש ופתטי של אבי שונא החול לייצר חיץ בינינו לבין החול הערמומי שתמיד ניצח אותו במלחמה הזו). אני זוכרת את תחושת הפליאה וההרפתקה שבגילוי סירה נטושה על החוף באחד מהשיטוטים הארוכים; את הפעם ההיא שגלשתי באומגה מהצוק אל המים (מחנה נודד של תנועת נוער כלשהי השאיר אותה שם לטובתנו. אני זוכרת היטב את הפחד, את הנשימה הארוכה שלקחתי כדי להתגבר ולא לעשות פדיחה מול חברי הקיץ שלי, את ההלם והחרדה שבמגע עם המים), ואני זוכרת גם את אחת מחברותיה של הוריי לובשת ביקיני אדום. שיערה היה בלונדיני ותמיד אסוף כמו במגזין. בגיל צעיר מאוד ניצתה בי ההכרה שככה נראית אישה יפה, ומאז שהבנתי את זה, הייתי מחכה בכל קיץ להתפעל ממנה מרחוק, ולקוות שפעם גם אני אהיה כזו.

מלבד רסיסי הזיכרונות הללו נשארה לי התחושה העמוקה של ההתרגשות, של הידיעה שהנה הולך להגיע שיא הקיץ, וכולנו ננטוש את הבית ונעבור לחיות באוהל במשך שבוע שלם, עם גיגית הרגליים, והסרטנים, וסירות נטושות, וחברי קיץ וריח של ים וגאות ושפל. וכשאני כותבת את זה ונזכרת בזה אני נמלאת בכזו ערגה וגעגוע ואני מבינה למה אבא שלי היה כובש שנה אחר שנה את שנאתו העזה אל החול, מעמיס את כל הבית על האוטו, ויוצא אל הים – למרות הידיעה הוודאית שהחול הזה יטפטף לו חזרה הביתה, טיפה אחר טיפה, ועד שהוא יצליח לסלק את כולו כבר ינחת פה הקיץ הבא. ואני מבינה גם למה פעם אחר פעם אני אורזת את התיקים, הפריכיות, את שקי השינה ואת הצידנית הירוקה שנואת נפשי, ויוצאת לעוד סוף שבוע של טיולים ואוהלים.

מקווה שבסוף הם לא יזכרו ממנו רק את הפריכיות.