דבר העורכת: עדי עוז מחפצנת

חודש מרץ מביא איתו שני אירועים: פורים ויום האישה. לכאורה, אין ביניהם שום קשר: הראשון – חג של שמחה חסרת גבולות שמציין (שוב) את הצלתו ותקומתו של העם היהודי, השני אירוע בינלאומי שנועד להזכיר לנו שהמלחמה למען שוויון בין המינים עדין רחוקה מלהסתיים.

אבל כשמסתכלים קצת יותר לעומק מגלים שיש דווקא קרבה רעיונית בין שניהם: הרי תקומתו של העם היהודי בפורים קרתה בזכות אישה שהגבר החזק בחייה סרסר בה כזונה לטובת הצלת העם היהודי. כנראה כזֵכֶר לאותו מעשה זנות התחפושת הפופולרית ביותר בפורים היא זונה. לא בהכרח זונה פר־אקסלנס, אבל משהו על הטווח הסקסי שמזכיר היטב שבתוך כל אישה מסתתרת זונה מצוינת. אתם מכירים את זה: אחות סקסית, שוטרת סקסית, משהו־שאלתרתי־מהארון־ברגע האחרון־לפני המסיבה־סקסית.

לא נתחסד: זה כיף גדול פעם בשנה לקבל לגיטימציה לתת ביטוי לצד הכי סקסי שלנו. אנחנו ב"את" מאוד אוהבות להזכיר שנשים הן גם יצורים מיניים ושסקס זה משהו שצריך לחגוג. אבל אם נסתכל על פורים כנייר הלקמוס של האנושות, נראה איך הוא מבטא היטב את יחסי הכוחות: נשים מתחפשות לזונות, גברים מתחפשים לנשים מגוחכות. חס וחלילה לא לג'יגולו סקסי שמוצץ בתשלום, אקסקיוז מיי פרנץ'. לא, זה גבול שלא יכול להיפרץ: שגבר ינצל את פורים כדי להחצין מיניות מופרזת? עוד יאשימו אותו שהוא גיי, חס וחלילה. וכך פורים משמר היטב את המצב המושרש עמוק בחברה האנושית כבר אלפי שנים: גברים הם החזקים שיכולים להרשות לעצמם להשתטות מדי פעם ולהתחפש למישהו חלש יותר (נשים) בלי לפגוע בכוחם, ונשים הן – ובכן – יצורים זנותיים לשימוש כל דורש.

קלי ברוק על השער של "פלייבוי"

שיר אלמליח על השער של "בלייזר"

בעולמות אקדמיים קוראים לזה "תרבות האונס". כלומר: תפיסה שעל פיה אפשר לחפצן נשים לכדי אובייקט מיני בלבד וכך להמשיך לשמר אמות מידה שמכילות אלימות ואונס נגדן. וגם ב־2017 תרבות ההחפצה עוד משגשגת. אנחנו רואות אותה בעיתוני גברים כמו "בלייזר" או "פלייבוי", שהחזירו לאחרונה את תמונות העירום לעיתון. אנחנו נחשפות אליה בפרסומות סביבנו כל הזמן. אנחנו כל כך רגילות לראות נשים בפוזות מחפצנות שלרוב אנחנו קהות חושים לזה. התרגלנו כל כך שלפעמים גם מגזיני נשים חוטאים בכך. כן, יש סיכוי גדול שגם אנחנו פה ב"את" כשלנו בכך פה ושם.

האנה דיוויס על השער של ספורטס אילוסטרייטד

בכל פעם שאנחנו מצלמות דוגמנית או אישה סקסית במיוחד אנחנו שואלות את עצמנו "זה לא 'בלייזר'?". הקו בין תמונה סקסית לבין תמונה שבה המצולמת מאבדת את אישיותה והופכת למוצר מיני־צרכני דק מאוד ולפעמים קשה לסמן איפה בדיוק הוא עובר. בטח כשהראש שלנו שטוף באלפי דימויים של נשים מחופצנות שראינו כל חיינו. אבל אנחנו כל פעם משתדלות מחדש. בוחנות את עצמנו ומנסות לדייק: יופי וגם סקסיות זה סבבה, חיפצון גס – ממש לא.

וזה גם המסר שרצינו להעביר ביום האישה הזה: ב־2017 חיפצון לא צריך להיות דבר לגיטימי. ממש כמו מנהיג שאומר "grab them by the pussy". שניהם היו צריכים להיעלם מהעולם. ולפעמים הדרך הכי אפקטיבית להעביר מסר היא פשוט להדגים אותו, או טוב מזה: לצחוק עליו.

לכן התחפשנו למגזין "בלייזר" (כשם קוד למגזיני גברים בכלל. "בלייזר" הוא בעצם מגזין הגברים היחיד בעברית, יש בו הרבה תכנים טובים מאוד והוא אחד מהמגזינים האהובים בישראל). במסגרת התחפושת צילמנו גברים בפוזות שבהן בדרך כלל מצלמים דוגמניות.

נער השער של גיליון מרץ: שלום מיכאלשווילי

מגזין "את" מתחפש ל"בלייזר"

חשבנו שכשפתאום יהיה גבר בפוזיציה הזאת, זה יבליט עד כמה זה מגוחך. כשאנחנו מסתכלות על התוצאה הסופית נדמה לנו שצדקנו. גברים מחופצנים בפוזות של נשים זה דבר מצחיק מאוד, ומגיע סחתיין ענקי לכל המצולמים שגילו הומור עצמי מפותח וזרמו איתנו (לרבים מדי פשוט רעדו הביצים, פשוטו כמשמעו, מהמחשבה על הסיטואציה). אבל לצד הצחוק הגדול שהן מעוררות, כשמסתכלים על התמונות מבינים שמשהו ממש לא במקום. שמשהו לא מסתדר. שב־2017 אפשר להיפטר מהנוהג לצלם אנשים כאלמנטים פורנוגרפיים. התפתחנו מספיק. לא ככה?

שלום מיכאלשווילי: ג'ינס דיזל, וסט ופפיון לאונדרו, כפפות לואי ויטון, אוזניים הנסיכה |צילום: עדי אורני