עדי עוז מצאה השראה בלב המדבר

החופשות הארוכות באופן בלתי סביר של מערכת החינוך גורמות לך לבקר במקומות שלא התכוונת מעולם להגיע אליהם. כך, למשל, מצאתי את עצמי באוהל של נורה. חיפוש בגוגל זרק אותנו אליה ל"פיוז'ן בדואי" – אירוח בדואי בשטחי הספר של אזור התעשייה של ירוחם.

כל הדרך לאוהל של נורה זזתי באי נוחות בכיסא. כמו רוב עם ישראל, עד אותו רגע, כשנסעתי באוטו ברחבי הדרום, הסתכלתי על הפחונים המאולתרים של הבדואים בצדי הדרך, זרוקים בין ערמות אשפה, כלבים משוטטים וגמלים מנומנמים, וחשבתי לעצמי: אלוהים, מדהים שמישהו גר ככה בישראל המודרנית, במאה ה־21. מעולם לא חשבתי לסטות מהכביש, להסתובב בין הפחונים או לדבר עם תושביהם. אבל הפעם הווייז כיוון אותנו ישר לשם, בין חמור שמחטט בערימת זבל לדיר כבשים פועות, היישר אל פחון מהודר יחסית שמתקשט בשתי אנטנות סולאריות בחזיתו. זה הבית של נורה, בעלה וילדתם ומאחוריו ניצבו עוד שני פחונים־אוהלים – הלוא הם מתחם האירוח. הילדים עפו על האוהל, חיבבו את החיות שהסתובבו במרחב, ובשיא הטבעיות התחילו לשחק כדורגל כאילו המדבר הוא המגרש הביתי שלהם.

אנחנו התרווחנו באוהל כשפתאום טופפה לעברנו אישה יפה במיוחד. עיניה מאופרות בכבדות, לרגליה עקבי סטילטו דקים וגבוהים מדי גם להליכה על אספלט עירוני מהודק. אבל לנורה לא היה שום צורך במשטח ישר. היא דילגה על אבני המדבר בקלילות, ובעברית קולחת ונטולת כל מבטא הסבירה לנו שהיא הולכת לחתונה בכפר, וכשתחזור תתפנה לשוחח איתנו.

כשחזרה, הפעם עם כפכפים, חייכה בעייפות והחלה לספר את סיפורה: היא נולדה בירוחם, לפני 30 שנה. בתם של בדואי ומוסלמית. עד גיל 16 גדלה בירוחם בין יהודים בלבד ולא הכירה כמעט דבר מהתרבות הבדואית או המוסלמית של הוריה. בגיל 16 הוריה השיאו אותה לבדואי. פתאום מצאה את עצמה באוהל, בלי מים זורמים כמעט ("עד אז התקלחתי שלוש פעמים ביום!"), בלי חשמל ("רק שעה ביום, ואני הייתי רגילה לראות טלוויזיה כל הזמן"), בלי החופש לעשות מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה. "החיים נפלו עליי", סיפרה. חברי הילדות מירוחם נעלמו. הם לא ראו בה יותר את נורה מבית הספר אלא "בדואית". חברי שבט אל עזאזמה חשדו בה שהיא זרה מתנשאת. בבת אחת הפכה מילדה אהובה לחריגה. היא הייתה בודדה, המומה, עצובה.

ואז נורה גוללה לפנינו את התהליך הארוך והכואב שבו הפנימה את חוקי השבט. היא מצאה שתי נשים צעירות שלאט לאט התחברו אליה והפסיקו לפחד ממנה. הן הנחו אותה צעד אחר צעד איך לכבוש את לב השבט. איך לבסס את מעמדה. היא סיפרה על הארוחות שעשתה לכל השבט, היא התגאתה איך לאט לאט הקדמה התקרבה גם אליהם, ושעכשיו יש לה חשמל ומים זורמים כל הזמן. היא דיברה על החיים במדבר בתשוקה גדולה, פירטה את ההוויה הבדואית בחיבה עצומה: "הם לא עסוקים בעתיד, הם מתרכזים בהווה, במה שקורה איתם ברגע זה – אני מתה על זה. לא רואה את עצמי חוזרת לירוחם או לכל עיר אי פעם". היא עובדת בבית ספר, עודדה את בעלה לעשות תואר, בקרוב תתחיל גם היא ללמוד מינהל עסקים. לפני שנתיים פתחה את העסק של האירוח ואנחנו זכינו לראות מקרוב איך היא מנהלת אותו ביד רמה.

היא שיתפה אותנו במאבקי הכוחות בין השבטים, בחוקים ובכללים של החברה הבדואית. חלקם הגדול נשמעו באוזניים המערביות שלנו מאוד פרימיטיביים, מפלים וכובלים נשים. אבל מהפה של נורה ומהעיניים הנוצצות שלה לא יצאה אישה חלשה שנכנעת למגבלות, יצאו ממנה בעיקר כוח ועוצמה. היא סיפרה לנו סיפור על אישה שכשהמציאות הפכה לה את החיים על הראש – היא פשוט הפכה אותם בחזרה, לקחה שליטה, מצאה את המקום שלה.

חזרתי הביתה מהמדבר אל השגרה, אל האינטנסיביות של העבודה, אל הלחצים של היומיום. ובכל מקום ראיתי את דמותה של נורה: הולכת על עקבים גבוהים במדבר בלי ליפול, בלי לשכוח מאיפה היא באה, בלי לפחד לאן היא הולכת. נדמה לי שככה נראית השראה.