צבע כחול: טור העורכת של עדי עוז

פתאום היה שקט. השקט המחשיד. אני הולכת בעקבותיו בין החדרים. את הקטן אני מוצאת בסלון, מתעלל בטרקטור חסר ישע. הגדול מתגלה באמבטיה, על שרפרף, ארון האמבטיה פתוח מולו והוא בוהה במדף הראשון. “אימא!", הוא מרוצה מכניסתי הפתאומית לחדר, “את זוכרת שהייתה לנו אתמול הפסקה פעילה? אז היו שם כל מיני הפעלות. והייתה גם עמדה עם איפור ועם לקים, והיו גם בנים שרצו לשים לקים, אז – נכון שיש לך לקים?".
“נכון…".
“אני יכול לשים?".
“בטח", אני עונה בזריזות, בלי לחשוב בכלל. הוא שולף בחדווה את הלקים מהארון, מקפץ אחריי ושנינו מתיישבים ומתרכזים במריחת הלק על האצבעות בלי לצאת מהקווים – משימה שאף פעם לא הייתה לי קלה, אבל עכשיו אני מתאמצת במיוחד כדי שהילד לא יחשוב שלאימא יש עיכוב התפתחותי. שנינו נהנים מאוד מהמשחק, צובעים גם את אצבעות כפות הרגליים, כל אצבע בצבע אחר – וכל העסק משמח אותו והוא צוחק בקול בכל פעם שהוא מסתכל על האצבעות הצבעוניות שלו שמרצדות מולו.

אני ובן הזוג מחליפים מבטים, ספק משועשעים ספק נבוכים, ובין מריחה אחת לשנייה אני מנסה לחשוב אם נהגתי כשורה, מנסה להבין מאיפה הגיע האינסטינקט להגיד לו “בטח". כי בנים לא אמורים לשים לק. כמו שהם לא אמורים ללכת עם עקבים, או ללבוש שמלות, או להתאפר. וזאת אני שאחראית להוציא אותו לעולם מצויד בתובנות החברתיות הבסיסיות האלה לגבי מה בנים אמורים לעשות ומה הם לא אמורים לעשות. כדי שלא יהיה חריג, שלא יחטוף מכות, שלא ייצרבו בבשרו ובנפשו שלל הטראומות והכאפות שהחיים נותנים לכל מי שלא מתיישר לפי כללי חצר בית הספר.

מצד שני, התפקיד שלי הוא גם לשחרר אותו בדיוק מאותן מוסכמות צרות. לגדל אותו חופשי מהתניות חברתיות נבובות, לאפשר לו לבנות עמוד שדרה, למצוא את עצמו, לגבש את הזהות שלו – ולא לציית בצורה עיוורת לכל מה שמצפים ממנו. כי מי קבע שלבנים אסור לשים לק? למה לבנים אסור ליהנות מהכיף הצבעוני הזה? ורגעים קטנים כמו אלה הם שבסופו של דבר קובעים את ההוויה, משאירים את החותם הכי עמוק. רגעים קטנים, יומיומיים, שבבגרותך לא תוכל לשים עליהם את האצבע, אבל ביחד הם הצטברו לכדי האדם שאתה, לכדי היכולת שלך לעשות את מה שנראה לך נכון. וכמו בכל דבר, ברוב הפעמים אלה ההורים שלך שנמצאים שם לידך כדי להשפיע, כדי להכריע אם תהיה אדם שזורם עם מה שנכון לו או חייל שמציית לכללים שנכתבו לו.

רגע לפני שהוא נרדם הוא מסתכל על האצבעות הצבעוניות שלו בשביעות רצון, מחייך ומבקש שמחר לפני בית הספר נוריד את זה, וגם מוודא שלא אשלח את התמונות שלו עם הלק לאף אחד חוץ מלאבא כי זו פדיחה. אני מבינה שבגיל 6 וחצי, גם אם לא דיברתי איתו על זה מעולם הוא כבר מבין היטב את גבולות הסבלנות שחצר בית הספר יכולה לספוג. ובכל זאת, אני מסכמת לעצמי את האירוע כהצלחה: זרמתי. עשיתי את הדבר הנכון, לא הכנסתי לראש שלו אמירות מסרסות לגבי מה בנים עושים ומה בנות עושות. הוא יודע שלפחות מבחינתי הוא תמיד יכול לעשות את מה שנכון לו.

מרוצה מעצמי פתחתי את הטלוויזיה. לוסי אהריש הסתכלה עליי מהמסך נחנקת מדמעות. היא התארחה ב"פגוש את העיתונות" ודיברה בכאב עצום על דבריו של ראש הממשלה ביום הבחירות. כזכור, במהלך יום הבחירות בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר, הזהיר כי “המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". זו התגלתה כאמירה לא נכונה – לא היה שום שינוי באחוזי ההצבעה של המגזר הערבי, אבל מה שהפריע לאהריש היה הניסוח הבוטה, השימוש במושגים השאולים מעולם המלחמה: “זה נשמע בדיוק כמו ‘הסורים על הגדרות'", אמרה אהריש בכאב על כך שראש הממשלה שלה השווה אותה לאויב, הזהיר את העם מפני זכותה הבסיסית להצביע.

בחיי מדינה, ראש הממשלה הוא האבא של האזרחים, והדברים שהוא אומר מחלחלים ומצטברים ומייצרים תודעה, בונים זהות של מה נכון ומה לא נכון. אהריש – אישה חזקה, מרשימה שנבחרה להדליק משואה ביום העצמאות – בכתה באולפן כי בעולם שבו ההורה גורם לך לחשוב שלחלק מהילדים אין זכות קיום, הילדים האחרים מפנימים את המסר ומתנהגים בהתאם. היא נחנקה בשידור כי כשאומרים לך שאין לך זכות קיום, כבר לא נותרות מילים, רק גוש חונק של ייאוש ופחד בגרון.

בדרך למיטה אני עוברת בחדר הילדים. הלק מנצנץ מאצבעות רגליו של הגדול. אני מנשקת אותו ושמחה שברגע הקטן והמכריע עשיתי את הדבר הנכון. לא סירסתי את נפשו, לא שמתי אותה בסד של טוב ורע, לא גרמתי לו לציית לכללים שנקבעו על ידי חברה שעסוקה כל הזמן בהנחת גדרות בין גברים לנשים, בין יהודים לערבים, בין אנשים לאנשים.