לינוי בר גפן ברקוויאם לחברה המפוספסת

את הבחור ההוא שרצינו ולא רצה אותנו כולנו מכירות, כן? איך לא. סיימנו כבר להתאבל עליו, נכון? ברור. בתחילת שנות ה־20 שלי אני אפילו זוכרת שגיבשתי נוסחה שמחשבת את פרק הזמן שבו ראוי להתאבל על כל סוג של דחייה רומנטית. בראייה לאחור, נדמה לי שהנוסחה הזו הייתה דבילית לא פחות מחריגה מפרק הזמן שהוקצב בה לדמעות, גלידה וטחינת המוח לחברות. אלא שאז הנטייה שלי להמיר רגש במתמטיקה טרם נחשפה לסוג אחר של יחסים מפוספסים: אלה שעם נשים שחשבתי שיכולות להפוך לחברותיי הטובות או לכל הפחות לידידות קרובות.

עוד טורים של לינוי בר גפן:
לינוי בר גפן רוצה שתשחררו את נפגעות המין
ללינוי בר גפן אין בעיה לגדל ילד פראייר
לינוי בר גפן מתריעה: איך תדעי שהפכת לאימא שלך?

זאת הבחורה הזאת שהכרת דרך חברים של חברים, או בגן/כיתה של הילד, או באיזה קורס. היא חכמה ומצחיקה, אולי אפילו גם יפה וקצת מעוררת קנאה או שאולי בדיוק להפך – מישהי שכיף להיות בחברתה אבל לא מאיימת על ביטחונך העצמי בשום צורה. כך או כך, יוצא לכן להיתקל במקרה האחת בשנייה פעם ב־, ובכל פעם ב־ שכזו אתן מוצאות את עצמכן מבלות כמו שרק שתי נשים עם אפס מטענים מהעבר יכולות לבלות. השיחה קולחת, השעות טסות וכשמגיע זמן להיפרד אחת מכן אומרת לשנייה: "יש לך את הטלפון שלי, אולי ניפגש כבר לצהריים?" או "בפעם הבאה שאת נוסעת לשם תקראי לי".

בפעמים הראשונות אתן באמת מתכוונות לזה. אתן באמת יוצאות מהמפגש עם מקום פנוי בלב לחברה חדשה. הראש רץ עם פנטזיות בגידה בחברות הישנות: החברה החדשה תהיה פרטנרית מצוינת לכל מה שהאחרות לא. אולי הן אפילו יסכימו לפוליאמוריה אפלטונית וכולכן תתחברו לגוש אחד שמח של נשים מצוינות. את מדמיינת אתכן כמו בקומדיה רומנטית של נורה אפרון זצ"ל: חורכות בתי קפה, משמרטפות האחת לשנייה, דרינקים נשפכים לגרונות ופחמימות מחליקות לקיבה. תענוג.

ואז עובר שבוע.

יש עבודה ומשפחה והווטסאפ של החברות הישנות מתמלא נסיונות עקרים לקבוע מועד שבו כולן יכולות להפגש. מבט קצר ביומן מגלה שאם את רוצה לספתח את יחסייך עם החברה החדשה, מתפנה לך מקום בעוד 84 ימים בין 8:01 ל־8:20. מי רוצה לצאת פוצית ולקבוע דייט־בנות לטווח כל כך רחוק? לא את. כך ש־83 הימים הבאים עוברים בלי שאפילו תהרהרי בגורלה של החברה החדשה. ביום ה־84 ב־7:50 בבוקר את כבר יודעת שלא תיפגשו. יש לך 20 דקות לבהות באוויר, השתגעת לשרוף אותן על מחויבות?

השבועות חולפים וכשאת סוף סוף חושבת עליה, את כבר במלכוד: ליצור קשר אחרי כל כך הרבה זמן מציב אותה בעדיפות נמוכה על גבול המעליב. לא ליצור קשר זה בסך הכל להמשיך את החיים כפי שהתנהלו עד כה. אז את בוחרת באופציה ב'.

ואז אתן נקלעות שוב לאותו מקום, רק שהפעם את כבר מנוסה. כשהיא אומרת "תרימי טלפון", את כבר לא עונה מיד "בטח!", אלא מחייכת חיוך מנומס. אחרי עוד כמה פעמים כאלה היא כבר לא מציעה ואת כבר לא מזייפת. התסריט ידוע לשתיכן. גם הסבטקסט.

החברה המפוספסת שלי נקלעה לאחרונה לטרגדיה. לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו עם הזמן, אבל כאב שאמפתיה של הזולת יכולה לרכך. לא הייתי שם כדי לעזור ולתמוך. גם היא לא קפצה לעזרתי כשחיי התערבלו. שתינו מבינות, כנראה, למה. כי זה מביך. כי נדרשת איזו תשתית עמוקה יותר של יחסים כדי לתת כתף או לחלופין – זרות גמורה, כזו שהופכת את האקט התומך לנדיב במיוחד. במצב ביניים שכזה פשוט לא עושים כלום.

את שיברון הלב מהבחור המפוספס מאחה הזמן, אבל החברה המפוספסת היא כמו צביטה בבטן שאפשר לחיות איתה, אבל משום מה אף פעם לא מפסיקה להציק.