לינוי בר גפן היא האימא של הקלולס

איור: ליאורה זמלמן
איור: ליאורה זמלמן

רק עכשיו הוליווד מגלה את מה שלינוי בר גפן למדה מזמן: סולידריות בין אימהות יש רק במקום שמקבל באהבה את הכישלונות היומיומיים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

לקח להוליווד קצת זמן לזהות את המגמה. הקומדיה הקולנועית החדשה "אימהות רעות", שבה מילה קוניס מנהיגה קבוצת אימהות שמאסו בניסיון להיות מושלמות למסע של הוללות וכיף, מגיעה די באיחור. למעשה, קבוצת "אמהות משקיעות", על אף הדומיננטיות התקשורתית שהיא זוכה לה (וגם אני כתבתי עליה), היא המיעוט הקולני החדש. שיח האימהות חסרות האונים, אלה שלא מצליחות לתמרן בין עבודה־בית־ילדים, אלה ששלחו את הילד לגן בחולצה מוכתמת והכינו עוגת יום הולדת פארשית, איתנו כבר יותר מעשור. אליסון פירסון כתבה על זה ב"איך היא עושה את זה", דנה ספקטור – באומץ, הומור וכאב – שוררה על זה טורים, ואני לא יכולה להתחיל למנות את כמות הדיונים והפאנלים על העניין שגם אני נטלתי בהם חלק. מה כן חדש? האחווה בין האימהות הקלולסיות.

הקבוצה המוצלחת ביותר שאני חברה בה בפייסבוק היא קבוצת "אמהות שוקעות". כן, השם הוא קונטרה ישירה ל"אמהות משקיעות". כרגע היא מונה קרוב ל־8,000 נשים (וכמה גברים מעולים), שמעלות אל הפיד תמונות של ערמות הכביסה הלא מקופלות, תועפות צעצועים מפוזרים בסלון ותכולות ילקוטים שרועננו באיחור של שבועות. באחד השרשורים המצחיקים ביותר שיצא לי לקרוא בקבוצה נשים העלו תמונות מטיולים וחוויות משפחתיות שהצטלמו נהדר, וחשפו את הסיפור האמיתי והבלתי מושלם בעליל שעומד מאחוריהן: שני הילדים שמצולמים מחייכים על חוף הים? לא הפסיקו לקטר ולהרביץ אחד לשני לפני ואחרי הצילום. המשפחה המאושרת בסחנה? נתקעה בלי דלק וסבלנות בדרך הביתה. אלה דוגמאות סטנדרטיות לבעיות הקטנות והשכיחות שעד קיומה של הקבוצה הועלמו מהרשת החברתית, שעיקר תכליתה החצנה של חיים אידיאליים ומפולטרים היטב. חברות הקבוצה מעלות גם לא מעט שאלות כואבות כמו החרדה להביא ילד נוסף ללו"ז בלתי אפשרי, התמודדות עם בני זוג ש"עוזרים" ולא "שותפים", דילמות על חיי החברה של הילדים ודיאלוגים איומים אך מוכרים היטב עם החמות. יש גם טונות של הומור מושחז ופרוע על חיי האישה ה"שוקעת", ההפוכים לחלוטין מאלה של האם המשקיעה.

איור: ליאורה זמלמן
איור: ליאורה זמלמן

 

אבל אולי הדבר הכי חשוב הוא מה שאין שם: ביקורת. אף לא טוקבק אחד מעדות "הבית שלך נראה זוועה" ו"את חרא של אימא". ומצד שני גם אין מחמאות מזויפות מארסנל ה"מהממת". יש דיבור כן ופתוח שיוצא מנקודת ההנחה שביקורת כבר תגיע ממילא מהעולם שמחוץ לקבוצה, אז למה לא ליצור חממה מוגנת לרוב השברירי? מה שהפתיע אותי הוא שהיעדר השיפוטיות אינו נובע מהחלטה של מנהלות העמוד. למעשה, אין לי אפילו מושג מי מנהלת את העמוד כי היא מעולם לא פרסמה כללי התנהגות, כנהוג בעמודים רבים אחרים. הסולידריות פשוט נוצרה מאליה ועושה רושם שהיא טבעית לחלוטין. הסולידריות הזו גם באה לידי ביטוי באינספור הצעות לעזרה ועצות מועילות באמת שחברות הקבוצה נותנות זו לזו: את עומדת לעבור דירה בשבוע הבא ובקושי סגרת שני ארגזים כי ארבעת ילדייך ובן זוגך לא נתנו לך מנוח? עשר חברות "שוקעות" ימצאו את הדרך לביתך לתת יד. לא בא לך על ספונג'ה אבל את מוצאת הנאה תמוהה בסידור ארונות? תמצאי שם בקלות עסקת חליפין עם מישהי.

לפני כמה שבועות אחת מבנות הקבוצה, שכנראה התרגלה להכלה הבלתי היפית אך הטוטאלית של החברות, עשתה את הטעות והעלתה לקבוצת נשים אחרת תמונה של אנדרלמוסיה ביתית. החצים שחטפה שם הזעיקו את ה"שוקעות" למקלדות ולהגנתה. אני בספק אם מישהי מהן פגשה אותה בחיים שמחוץ למסך, אבל התחושה הייתה שמתקפה עליה היא מתקפה על כולן.

אין שומדבר מהפכני בסולידריות הזו. מאז ומעולם התחרות בין נשים הייתה שונה מזו שבין גברים, ותמיד חסתה בצל החברות וההבנה. אבל מה שיכול אולי כן להתבסס כתוצאה מההצטרפות הגדלה למעגל ה"שוקעות" הוא פרטי, קטן ולא פחות חשוב: אנחת רווחה. מה את עוד צריכה בסוף יום מתיש?