לינוי בר גפן חוגגת 37 ומסרבת להתחדש

איור: נועם ווינר
איור: נועם ווינר

בעונת החגים צצות מכל עבר הצעות לחידוש – של הבית, הגוף וההופעה. לינוי בר גפן חוגגת 37 ומודה שמתיחת הפנים היחידה שהיא מוכנה לעבור היא של הספה בסלון

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בחודש שעבר מלאו לי 37. אל תדאגו, זה לא לווה בשום משבר. מי שנולד באמצע הקיץ סיים את משברי "יום הולדת בסגנון הקיץ של אביה" בשלהי היסודי. הכל בסדר עכשיו.

גיל 37, מתברר, הוא גיל טוב למערכות הריגול האינטרנטיות להתאים לך פרסומות לשיפוצים מסוגים שונים. הפיד מתמלא במודעות ממומנות שממליצות לי לשבור קירות בבית, לשבור עצמות באף, לחפות את האמבטיה מחדש ולהזריק לי משהו חמוד לפנים. עיצוב, התחדשות, מה רע.

למודעות עיצובי הבית אני תמיד נכנסת. מחמם את הלב לראות איך הציבור בישראל מאוחד לפחות בנושא מהותי אחד: איך ייראה הסלון. הנה המתכון: קיר בריקים, אלמנט צהוב, פרקט, שלושה גופי תאורה מעל פינת האוכל ופסלוני אותיות שמלמדים שהחלל שבו את שוהה כעת הוא kitchen ושמערך הרגשות הנדרש הוא love, happy, joy.

גם שיפוצי הגוף מציעים לי להניח בצד את המגוון האנושי ולרכז מאמצים סביב המגמה הלאומית לאחדות בעם: האישה הציונית זקוקה לבוטוקס במצח, חומצה היאלורונית בזוויות הפה, מתיחה קלה של עור הפנים והרמת שדיים. כך היא תוכל להצטלם זקופה ומאושרת ליד קיר הבריקים בסלונה, אוחזת זר חרציות או איזשהו אלמנט צהוב אחר שמתכתב עם האלמנט הצהוב הרובץ על הספה, אלמנט שפעם נהגנו לכנות אותו "כרית" (זה היה בימים שבהם היו לנו בבית "מנורות" ולא "גופי תאורה" ושמרנו חפצים ב"ארונות" ולא ב"פתרונות אחסון").

אני מאמינה גדולה בשינויים בבית. זו דרך יפה לנסח את האמת: אני סובלת מאובססיית החלפת רהיטים, צביעת קירות ורכישת מיקסרים. עם השינויים בגוף יש לי קצת בעיה והמקור שלה לא פמיניסטי כלל. מצדי שנשות כל העולם ישברו את קופות הפנסיה שלהן כדי להזריק רעלן במצח. הבהלה שלי מבוטוקס התחילה בעקבות מחקר שתוצאותיו שודרו בתוכנית דוקומנטרית פנטסטית על המוח האנושי: בוטוקס מקהה רגשות.

אנחנו לא מרגישים רק מהבטן. יש לנו שלל עזרים פיזיים שמסייעים לנו לחוות רגשות ולהביע אותם. במחקר הראו לשורת נבדקים ונבדקות תמונות של בני אדם חווים רגשות שונים. כיצורים חברתיים בעלי יכולת הזדהו, אנחנו נוטים שלא במודע לעוות את פנינו בהתאם לתמונה המוצגת לנו. בתמונה ילד מחייך? הנה שרירי השפתיים שלנו נמתחים, בתמונה רואים גבר סובל – מיד נקמט את המצח. זו אחת הדרכים שבה אנחנו "מעודדים" את עצמנו להזדהות עם בני אדם, לשים את עצמנו במקומם וכך להבין אותם יותר. לנשים שלפרצופן הוזרק בוטוקס אבד חלק מהיכולת הזו לחקות את ההבעה של בני האדם שהוצגו להן בתמונות. וכך כשנשאלו לגבי התמונות, הן הביעו בתשובותיהן פחות אמפתיה כלפי המוצגים לעומת התשובות של נטולי הבוטוקס. במילים אחרות: אם אבדה לך היכולת לעשות פרצוף עצוב או כועס – אבדה לך גם חלק מהיכולת להזדהות עם אדם אחר שמעווה כך את פניו.

וזה כבר די מזעזע.

הרי בשביל מה הבוטוקס? כדי לקבל משוב חיובי. אני לא כל כך מאמינה למי שאומרת שהיא עושה את זה "בשביל עצמה" אבל הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא נכנסת הביתה זה להיחלץ מהחזייה ולעבור לטרנינג. כשאנחנו עושות משהו בשביל עצמנו הוא בדרך כלל לא ממש עולה בקנה אחד עם עקרונות האסתטיקה. אנחנו מזריקות כדי להיראות צעירות בעיני אחרים. זה המשוב החיובי. אבל אם הבוטוקס מקהה את היכולת שלנו לפענח רגשות – איך נרגיש במלואה את השמחה על המשוב החיובי הזה?

מעולם לא התגאיתי באינטליגנציה רגשית מפותחת במיוחד, אבל אחרי 37 שנה אני רוצה להאמין שהגעתי לרמה הגבוהה ביותר של אמפתיה שהייתה לי עד כה. השנים גילו לי שהיא מייצרת יחסים קצת יותר טובים עם הסובבים אותי. אין מצב שאני הולכת לשלם למישהו כדי לאבד את זה. למען האחדות בעם נתפשר שאכניס הביתה אלמנט צהוב.