לא מאמינה בניסים: הטור של לינוי בר גפן

ואולי, אני חושבת לעצמי, אין שום רע בלצפות לנס. אנשים שחווים תקופה קשה צריכים כוח, השראה, סיבה להמשיך. למה לא לתת להם תקווה בצורת סיפור יפה על אדם במצבם, שבאיזו סיעתא דשמיא שאי אפשר להסביר במונחים ארציים התהפך מצבו מזוועה לנפלא? אולי. אבל הגירוד המטריד והולך שסיפורי נסים עושים לי בגוף נובע מהעובדה שהנס הפך מאירוע יוצא דופן, שלעתים קרובות אפשר להסביר אותו באמצעים לא רוחניים כלל, לברירת המחדל. לאופציה הראשונה ברשימת ההתפתחויות האפשריות במצבו של הפגוע. ולנו, העיתונאים, יש חלק בזה.

כשהבנזוג שכב בתרדמת, חשתי במבוכה מסוימת אצל חלק מהמבקרים: הרי הוא לא מת, אז אי אפשר לנחם באיזה "שלא תדעו עוד צער" סטנדרטי, אבל הוא גם לא ממש חי ואם יתעורר אין לדעת מה יהיה מצבו, כך שגם אי אפשר לטפוח לי על השכם בחיוך של "יבוא יום ונצחק על כל זה". אז פונים אל המטאפיזי: "חכי, אולי יקרה נס. הנה, רק היום התפרסמה בעיתון איזו ידיעה על אדם שהתעורר מ־15 שנות תרדמת ובתוך יומיים כבר טחן ביג־מק עם ילדיו ופתח פרופיל בפייסבוק. למה להתעצב? בקרוב אצלכם!". כלומר הנס הוא לא החריגה מהסטטיסטיקה, אלא האפשרות הסבירה. הרי בעיתון לא כתוב אף פעם: "אדם עבר אירוע מוחי ומת" או "נשאר משותק לכל חייו". אלה לא חדשות. יוצא הדופן הוא החדשות. אבל כשכל הזמן שומעים על יוצא הדופן הוא הופך להתרחשות הסבירה והשגרתית.

הנה מה שהידיעה הנהדרת בעיתון לא סיפרה לכם: אף אחד לא מתעורר מתרדמת למצבו הקודם. אין נסים. במקרה הטוב הוא עובר הליך שיקום מפרך, שנמשך שנים ובסיומו הוא נותר חצי בן אדם, במקרה הרע הוא רבע. וההליך השיקומי הזה לא נראה כמו בכתבות הטלוויזיה והסרטים: הוא לא עובר כמונטז' של שתי דקות שבו רואים את החולה מהדס על קביים בלוויית פיזיותרפיסטית צחורת מדים כשברקע נעימת הנושא של "רוקי".

בקליימקס של החיים אין קלוז־אפ על החולה זורק את הקביים, צועד שני צעדים מהוססים, מתיישר ואז דוהר אל זרועותיה הפתוחות של אהובתו. זה פשוט לא נראה ככה במציאות. במציאות יש ספאזם (מתח שרירי), בירוקרטיה, מרחב לא נגיש, תרופות שמחסלות את הכבד, מערכת בתת כוח אדם, אובדן שעות עבודה של כל קרובי המשפחה המלווים והמון המון כסף שנשפך על כל מה שהמערכת הציבורית לא יכולה לתת. ובסוף? בסוף יש חיים תחת מגבלה שהופכת אותם ל – אלוהי הניסוחים העדינים, עזור לי כאן – שונים מאוד מכל מה שאנחנו מכירים.

אבל את הנס חייבים ליחצ"ן. לעתים בית החולים הוא זה שחייב, כי הכתבה "מושיק חוזר לחיים!" מסייעת לו במאבק שכלל לא ידעתם על קיומו מול בית חולים אחר, שהקדים אותו ויחצ"ן טיפול חדשני שמתחרה בו. לפעמים היח"צנות נובעת מההבנה של המשפחה שבלי להשאיר את החייל שנפגע בקרב במודעות התקשורת יהיה לה קשה יותר מול אגף השיקום, שהרי אילו גייסות יהיו לה מול הפקידים חוץ מהתקשורת? וכך הופך הנס, שהוא למעשה הליך שיקומי רגיל ומפרך שאין לו סוף, לכלי בשירות האינטרס. לא אינטרס נלוז, בהכרח. פשוט אינטרס פרטי שמתאחד יפה עם הרצון שלנו בשוליים כסופים לענן, ויוצר סינרגיה מושלמת עם הרצון של מהדורות החדשות בכתבה מעלת מורל אחת לפני התחזית. כולם יוצאים מרוצים.

קשה לי נורא לכתוב את הדברים האלה. אני יודעת שמשתמע מהם שהצלת חיים היא לא הדבר החשוב ביותר. נקודת המבט שלי הרבה יותר אמביוולנטית מזה. כן, החיים עצמם חשובים, אבל לא – לא די בכך. אין נסים. את הכוח להתמודד עם הקושי שואבים ממקור אחר לגמרי.

לטורים נוספים של לינוי בר גפן