ללינוי בר גפן אין בעיה לגדל ילד פראייר

אני צופה בחרדה בבן שלי מתפתח להיות חתיכת פראייר. יש לא מעט שירים שעוסקים בתכונות אופי של קטנטנים, אבל על התכונה שמעוררת את הבוז ההורי הגדול ביותר בישראל לא נכתב לטף דבר – אין אף שיר על ילד פראייר.

אנחנו מטיפים לילדינו שהם צריכים לשתף את הזולת בצעצועים שלהם, אבל חרדים מהאפשרות שהנדיבות תהפוך לגזל. אנחנו גוערים בהם בפומבי כשהם עומדים על שלהם באלימות, אבל בפנים שמחים שהם יודעים להשיב מלחמה. מעל כל החינוך לחברות ונדיבות מרחפת עננת התחושה הבוגרת שיותר משחשוב שהילד יהיה טוב, חשוב שהוא לא ינוצל. אבל הבן שלי, למקצב לבי הדופק בדאגה, רוקד את ריקוד הפראיירים ואני גם יודעת ממי הוא ירש את הכוריאוגרפיה.

לפי הסיפורים שסופרו לי, כילדה הייתי לכל הפחות ותרנית גדולה. מרביצים לי? מתרחקת בלי להחזיר. לוקחים לי צעצוע? שיהיה, יש לי עוד אם תרצה. צריך מתנדבים? הנה היד שלי מורמת. זה אולי זיכה אותי כלפי חוץ בכינויים המחמיאים כמו "ילדה טובה" ו"נדיבה", אבל את הפרצוף המתכרכם של הוריי קשה היה לפספס וגם את ההערכה שנטו לאחי המתוחכם ממני, שהצליח להגיע לכל סיטואציה במינימום מאמץ ולצאת ברכוש גדול. שבחים לילדים ותרנים הם מס השפתיים השכיח ביותר בהורות, אבל עוד לא נתקלתי בהורה שהצליח למכור אותם בדרך אמינה מספיק. רואים עלינו את הבולשיט.

והנה הילד כבר בן רבע לשנתיים וחולש על צי צעצועים בינוני שאותו הוא מנדב לחבריו ולזרים גמורים בשלווה. עוקפים אותו בתור למגלשה? הוא ממתין בשקט. יש לו ארטיק ביד? הוא מיד מציע ביס. שני ילדים מתמסרים מעל ראשו בכדור שלו? הוא מתבונן בי במבט קצת נואש ובתוך כמה שניות הוא מחייך כי מצא משהו אחר להתעסק בו, שעה שהווריד במצח של אימא שלו עומד להתפוצץ והיא ממלמלת: "קיבינימט, ניחנת בפיזיות של מתאגרף קזחי, אתה סוגר את זה במכה אחת מדויקת, למה אתה מוותר?!".

הילדה שבה נתקלנו במשחקייה ניכסה כל פריט במקום והגנה עליו בצווחות מאיימות "לאאא! זה שלייייי!". דוהרת מפינה לפינה, ידה האחת אוחזת בבצק הפלסטלינה שחמסה מפינת היצירה, השנייה מנפנפת נמרצות כדי לגרש ילדונת שניצלה רגע של חוסר תשומת לב מצד הדיקטטורית בת השלוש כדי לרכוב על בימבה ורדרדה. רנן מיד ויתר על כל נסיון להגיע לפלסטלינה האהובה עליו והתמקד במוט פלסטיק שעליו משחילים טבעות במגוון גדלים. ברגע שסידר את הטבעות על השולחן, הפציעה הצוררת הקטנה כדי לבדוק איך אפשר להשתלט גם על פיסת הנדל"ן הזו.

הגוף שלי נדרך. אחרי יותר מדי סיטואציות שבהן ראיתי את בני נשדד לאור יום, נערכתי להתערבות מהסוג שיודע שבנוכחות הוריה נמנע ממני לשלוח אותה לאלף עזאזל ועליי לאמץ טון פדגוגי וחיוך מאולץ. רנן לקח את אחת הטבעות והושיט אותה בנימוס לילדה. היא אפילו לא התבוננה בו. חטפה את הטבעת והשחילה אותה מיד על המוט. כך גם בטבעת השנייה והשלישית. ברביעית היא כבר הבינה שלמעשה היא נקלעה לדינמיקה של שיתוף פעולה. ניכר היה שזה די זר לה, אבל היא התמסרה אט אט. המוט התמלא טבעות, רוקן והתמלא שוב ושוב עד שהשניים מיצו את העניין. רנן היה מרוצה ומחא כפיים. הילדה, מנגד, נותרה על מקומה בפרצוף נבוך. עכשיו מה? היא הושיטה לו כמנחה של רצון טוב את הפלסטלינה המעוכה שהחזיקה ומיהרה להסתלק. הפלסטלינה הייתה כל מה שרנן רצה. הבעת פניו אמרה ניצחון גדול.

באותו רגע נמחקו מזיכרוני תמונות הוריי המודאגים והאמירות "אבל אם היא תמשיך ככה ינצלו אותה". נמחקו שנים של התבגרות בצל הניסיון לעמוד בציווי "תחזירי לו". נזכרתי שלמעשה מעולם לא הרגשתי מנוצלת, זו תחושה שהולבשה עליי. בכל פעם שנתפסתי כפראיירית דווקא הרגשתי סיפוק גדול. הילד מוותר? שיוותר. ביום שבו יחליט להשתנות, אדע שהתבגר. זה לא ישמח אותי.