מעריצה אמהות שמשקיעות: הטור של לינוי בר גפן

לא וונדר וומן, לא קט וומן, אפילו לא דרדסית. גיבורות העל שלי מאז ומעולם היו ארציות הרבה יותר, עם מידה מסוימת של טרלול. הראשונה הייתה מיסיז סלוקומב, המוכרת המבוגרת עם הפה הגדול מהסדרה הבריטית "מישהו מטפל בך?". זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי באישה שלא רק מנבלת את הפה – דבר שלילדה טובה מרמת גן היה בלתי נתפס – אלא גם מצליחה להיות מצחיקה נורא.

כמובן שכילדה לא ידעתי להסביר מה בה משדר לי עוצמה ראויה לחיקוי, אבל אולי זו העובדה שהיא פשוט הייתה כל כך חריגה בנוף הטלוויזיוני של שנות ה־80: הנשים שהופיעו על המסך היו מעודנות יותר, כשהן כבר הצילו את העולם הן לא שכחו להיות יפות ופתייניות, וכשהופיעה אישה מבוגרת על המסך היא הייתה סבתא חביבה שלעולם לא תנאם על הפוסי שלה.

אבל הנשים שהכי ריתקו אותי, במציאות ועל המסך, היו מזן קצת אחר: הבלבוסטיות השואפות לשלמות. בראשן: המלכה האם – ברי ואן דה קאמפ מ"עקרות בית נואשות". הבלבוסטע השואפת לשלמות מתחרה בשדה שהכרתי היטב מהתחרות הסמויה בין הנשים שגידלו אותי – השדה הביתי, זה שאין בו שום גבר שקובע את הסטנדרטים, זה שהניצחון בו לעולם לא בא לידי ביטוי בערך מדיד כמו כסף או קידום, זה שהכישלון בו מדוסקס ברחבי השכונה ולא ברחבי המשרד המרוחק.

כמו רבות מבנות גילי, עודדו אותי ללמוד, לרכוש מקצוע, לפתח עצמאות כלכלית – אבל זו אף פעם לא הייתה סיבה מספיק טובה לא לדעת להעמיד סיר על הגז או לא להכיר טקטיקות מגוונות להסרת כתמים. אלא שעל המסך דמות הבלבוסטע הייתה כמעט תמיד ממוקמת בקצוות הספקטרום הנשי, כפי שכותבים הציגו אותו: או מושא הגעגועים האימהי של הכותב, מודל של קדושה נשית הולכת ונכחדת, או נלעגת ומופרעת. עבורי היא הייתה אלילה.

עם השנים הבנתי שכדי שלא יילקח ממני כרטיס מועדון "הפמיניסטית הטובה" עלי להצניע את העובדה שהמדורים המיתולוגיים של אודטה לימדו אותי דברים מועילים לא פחות מהאקדמיה ושאתרי הום סטיילינג הם עבורי מה שפורנו הוא עבור הגבר הישן. עכשיו תוסיפו לזה ילד ותמצאו אותי מבלה את השעות הקטנות של הלילה באקספרימנטים מענגים של לביבות מקמח חומוס ורקיחת חומרי ניקוי מחומץ, אבקת סודה ומלח לימון.

לכן העמוד "אימהות משקיעניות" היה לי לונה פארק. לא, אין לי שמץ של מושג איך עובדים עם בצק סוכר ואין סיכוי שאתחיל לגזור ואשי טייפ וקרטונים כדי לעטר את תיק האוכל של בני. אבל להעריץ מרחוק את האימהות שמקדישות ימים כלילות להוכחה שהכסף ששפכו על סדנאות היצירה היה השקעה ראויה? בכיף. לייק לכולכן, ליידיז. עם היכחדה של ברי מוויסטריה ליין ומהמסך שלי, אתן השואו הכי מרתק שאני צופה בו. גם אם חלקכן ניחן בקוקואיות קלה, אני רואה בה בידור בלתי מזיק לכל הצדדים. אפילו המערכון ב"ארץ נהדרת" והסערה הפייסבוקית סביב המבחן "האם את אם משקיענית" לא הורידו במילימטר את המבט מלמטה למעלה שלי אליכן.

אלא שהשבועות האחרונים מצליחים להוציא גם ממני תנועות של חוסר נוחות מול המסך. זה התחיל לקראת פורים, כשכמה מכן מעלו בעיקרון הקדוש ולפיו משלוח מנות הוא כמה ממתקים שדוחפים לכובע ליצן ומניילנים בצלופן (שקוף אם המשלוח מוצלח, אטום אם הוא מחופף). זה המשיך במישהי שהעלתה תמונה של דמותו של פיטר פן שעיצבה מפיתה, חומוס וכמה ירקות. נסחפנו, גבירותיי. גם ברי נאלצה בחסות כותבים משועממים להידרדר לסצנות מופרכות, אבל בסוף היום כולנו זוכרות מה מטרתה המרכזית של הדמות וכך גם שלנו: לגרום לאחותנו לקנא, לא לשקול לאיזה מוסד טיפולי ראוי להפנות אותנו.