לא בת 20: הטור של נטלי עטיה
נטלי עטיה מסתכלת לפלורסנט בלבן של העיניים ובוחרת לחיות עם עצמה בשלום - עם הגוף שלא שופץ למרות ההריונות, הגרביטציה, השכנות המתוחות והשנים שעברו מגיל 20
היום עשיתי מעשה אמיץ.
לא הצלתי עמותת בע״ח מקריסה כלכלית, גם לא ביקרתי ניצולי שואה או נלחמתי למען זכויות שוות בין נשים לגברים. הפעם היה זה דווקא רגע קטן של אומץ פרטי.
אחרי יום מתיש של כ-24 שעות טיסה ברחבי העולם בדרכי חזרה הביתה, עצרתי ביעד ה"כמעט אחרון", נמל התעופה היתרו שבלונדון ונכנסתי לתא שירותים פרטי וגדול על מנת להיפרד לשלום מעודף נוזלים. האור בשירותים היה כל-כך בהיר וחזק, שדעתי הוסחה לרגע מהשימוש בשירותים שלשמו נכנסתי פנימה, והדבקתי את פניי אל המראה בסקרנות גדולה.
משהבנתי שאני יכולה לראות כל נקבובית בעור ואפילו שערה שחורה ומרדנית שצמחה במאונך בין הגבות, שמחתי שאיש לא נוכח כעת לידי לראות את הזוועה. אך מבעד למראה הקטנה, גיליתי מראה ארוכה וגדולה יותר, כזו שאפשר להביט בה בכל הגוף כולו.
בלעתי רוק.
מוחי היה ער לכוונותיי ובדק איתי אם אני מודעת לתוצאות האפשריות של מעשיי. הלב התחיל לדהור בפעימות מהירות, אולי מתוך כוונה להניא אותי מההכרח להביט – אבל הסקרנות גברה על החשש. בצעד אמיץ הסתובבתי אל המראה המדויקת (לא כמו המראות המרזות והמחמיאות שמחזיקים במספרות) המגובה בתאורת חדר-חקירות בוהקת, נשמתי קצרות והחלטתי בו במקום שדווקא לקראת יום הולדתי ה- 42 שנמצא מעבר לפינה, אפשוט את בגדיי ואניח לאמת לצאת החוצה…
עוד טורים של נטלי עטיה:
שלום, אני נוסעת? כשהילדים עושים מצפון
תירגעי: האם אפשר לחיות בלי ריטלין?
שיעור במגניבות: איך לזכות בתואר "אמא מהחלומות"
לפני שנים ארוכות, סיפרה לי חמתי לשעבר היקרה לידיה, בת ה-87, שגם כשהיא מסתכלת במראה ממרום גילה, בעיני רוחה היא עדיין רואה את אותה בחורה בת ה-20, צעירה ושובבה שהייתה. לכן, מגובה באינפורמציה ובפיסת הזיכרון הזו, יצאתי לבדוק עד כמה המחשבה הזו תקפה גם לגביי.
שקט מקפיא.
כל שדה התעופה היתרו דמם (או שאולי השירותים שם פשוט סגורים הרמטית, בלי כל קשר לדרמות ההיסטריות שלי) סרקתי במיומנות את גופי כמו טכנאי רנטגן מדופלם.
מסתבר שהוא אכן השתנה מאז גיל 20, אפילו יש לומר השתנה הרבה! תחילה השדיים, שאמנם עדיין עגולים, אך מזמן שהם קורצים לרצפה, הבטן, שאיך לומר בעדינות… מזכירה לי כעת גומי שנמתח ושכח להתכווץ למקומו בחזרה.
אז אמנם נכון שאני בעד ביטנונית נשית, כזו שלמדתי להעריך מהחברה של ברוס וויליס בסרט הקאלט ״פלאפ פיקשן״ (Pulp Fiction) שם מבינים שביטנונית יכולה להיות הרבה יותר סקסית מבטן שטוחה! אבל, אולי כתוצאה מההריונות, הלידות והשנים שחלפו, זו כבר לא אותה הבטן שהופיעה בשנות ה-90' בקמפיינים ללנז׳רי ובקטלוגים בכל רחבי העולם.
מהבטן, דילגתי בגבורה לירכיים ולרגליים ו… ת׳כלס, כמה שקשה היה לראות את הגוף בן הכמעט 42 שלי ולא את אותה יצירת האומנות בת ה-20 שפיארה פעם את חיצוניותי, חשבתי לעצמי שהגוף הזה בסך הכל ״נראה לא רע בכלל״. מילים מפתיעות מפיה של השופטת הכי קשוחה ביקום – אני…
מולי עמדה אישה שהביטה באומץ על החיצוניות המתבגרת שלה ובעיקר אותה אישה שממשיכה להאבק, ללא טיפולים פולשניים מידי, ללא שימוש בבוטוקס וללא ניתוחים קוסמטיים, בלי להרים, לפסל את הגוף, לומר יפה שלום לנעורים ולהסכים לקבל אותי ככה בדיוק כפי שאני, כמו שאלוהים יצר אותי וכנראה התכוון שכך אהיה היום.
מאוד לא כיף שם לבד בפסגת ה״טבעי כמו שאני״, במיוחד כשמסביבי קולגות עבודה, חברות ונשים בנות גילי (גם צעירות הרבה יותר. זה מתחיל מוקדם העניין הזה של להישאר בגיל 16 לנצח) שחקניות הוליוודיות מוערכות (ע״ע ניקול קידמן) חברים ממין זכר בגילאי 30 שקבוע פעם בחודש מזריקים מגהצי קמטים לעור ואפילו מיקה, השכנה הקיבוצניקית ההיפית, גם היא לאחרונה איבדה את ההבעה במצח…
הייתי דווקא מאושרת לדעת שישנן עוד נשים שמסכימות לראות את היופי בלהתבגר, את הכוח בלקבל ולאהוב את עצמן בדיוק כפי שהן. כאלו שרואות בטבע והגרביטציה עצמה – כוח ולא חולשה. נשים שמייקל ג׳קסון עבורן הוא גאון מוזיקלי ולא מודל לחיקוי. נשים שמוכנות לעשות שלום עם כל המורכבות שבהן ולא לקחת חלק במלחמה על הנעורים שממילא אבודה.
אבל מי אני ומה אני יודעת על נפש האדם. ואם יש נשים שהשמחה הגיעה לראשונה לחייהן בעקבות שינוי פלסטי – אני תמיד אצביע בעד שמחה. אלא שהניצחון האישי שלי, הוא לקבל אותי ואת מחזוריות החיים כפי שהיא ולשמוח בה. למה? כי יש מלחמות ששווה להלחם בהן ויש מלחמות ששווה להוריד את כלי הלחימה, להדביק עלה זית על המצח ולתת לציפור הנפש הלבנה שלנו להביא עלינו ועל מחשבותינו שלום.
A photo posted by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on