שלום, אני נוסעת? הטור של נטלי עטיה
המצפון מקשה עליכן לקפוץ רגע לחו"ל להתאוורר ולהשאיר את הילדים הקטנים בבית? נטלי עטיה מבטיחה שזה לא הולך להשתפר ב-17 השנים הקרובות. טור אישי שמעביר לכן שיעור בבגרויות
איזה כיף לך שבעלך טס כל הזמן – או כמה זה עולה להיות אמא נוטשת:
דה. מה זה כיף, פשוט שיגעון. בכלל לא כיף לי שאהובי נוסע. בעלי הנוכחי הוא לא האיש ההוא שפעם התחתנתי איתו, נו, זה שמוציא מהגן כשאני בצילומים, או קם בלילה לנגב את האף של הבכייני מהחדר הצמוד, מי שמכונה ״האבא״.
נופ! (nope) גם אני וגם בעלי כבר עברנו את שלב א׳ בחיינו ועברנו לשלב א׳ א׳. הוא איננו אבי ילדיי המתבגרים, ושנינו כבר סיימנו עם פרק הזאטוטים בחיינו (למען האמת, תיכף נתחיל פרק חדש בחיים בו יקראו לנו סבא וננה, מבכור בניו של בעלי. מי היה מאמין, כמה התרגשות זו להיות סבתא. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר) והתחתנו רק כי אנחנו אוהבים האחד את השנייה ומאושרים להיות ביחד בכל דקה רומנטית, או עם כל ששת הילדים המשותפים שלנו.
כך או כך, אף אחת מחברותיי לא מבינה לליבי.
״יואוו ממי, איזה כיף שהוא נסע, עכשיו את לבד ויכולה לעשות מה שבא לך ומתי שבא לך".
״בובי, אבל אני עושה מה שבא לי גם כשהוא נמצא".
״עזבי אותך", היא מתעקשת, "בואי נצא לבר, נחגוג את החיים, כמו ברווקות".
אז זהו. שאני חוגגת את החיים מתי שאני רק יכולה ואני לא מרגישה מחנק או צורך לדפוק את הראש בבר בכדי להרגיש חיה. למען האמת, אני הכי חיה כשאני מריחה אותו לידי, כשאנחנו נרקבים יחד במיטה בצפייה בסדרות טלוויזיה ללא תרגום וכשאני רוקדת לו ריקוד קלולסי על משקוף, כאילו היה זה עמוד ואני במקצוע שנים. אני הכי חיה כשהוא מונח לידי ואני לידו והידיים שלנו נפגשות בלילה בשקט, בלי דרמות, רק באהבה.
אז נכון שהמתבגרים שלי הם כבר ילדים גדולים (בני 14 ו-17) ואם אני רוצה לחבור לאהובי ולהצטרף אליו למסעותיו בחו"ל, אני בהחלט יכולה, אבל בסופו של יום הם עדיין רק ילדים, וכל תזוזה שלי מהבית ליותר משלושה מים, הופכת אותם עד מעציבה ויש לציין שהם גם אלופים בלהדליק אצלי את המתג הנכון: "שוב את נוסעת?". "כן, ממש בקטנה, רק שלושה ימים ואני בבית. לא תספיק לעשות מסיבה לחברים ולהחריב את כל הבית והופ אני כבר שוב כאן".
״שוב את עוזבת אותי". ״לא, לא עוזבת, שים לב למילים בהן אתה בוחר להשתמש. אני אף פעם לא עוזבת, אני נוסעת לכמה ימים. סבא ישמור עליכם ועד שיהיה ווי-פי תקין בשיחות הוואטסאפ – אני חוזרת".
״מה תקני לי?". ״אני לא קונה כלום. אי אפשר שכל נסיעה תקבל מתנה. זה לא יפצה אותך על זה שאני לא כאן". ״זה דווקא כן", מחייך בן ה- 17 את החיוך הממיס שלו מתחת לשפם ולזקן העדכניים, "את צריכה לשלם על זה שאת נוטשת אותנו".
וואו, זה היה מהיר! מנסיעה של כמה ימים ספורים כבר הפכתי להיות "אמא נוטשת". העמוד התומך, רשת ההגנה שפרשתי תחתם, המלחמות והשלום למען רווחתם, הכל נמחק כלא היה וכנוטשת טיפוסית אני מוציאה שטר של 200 שקלים כחולים ומגמגמת: ״יספיק לך לשני לילות?". ״אההה״, הוא מנסה להגות הברה בעלת צליל אחד מהפה המושלם שלו, "כן, לבינתיים, אבל אם זה ייגמר אז תחזירי לי אחר כך, טוב? ושלחתי לך רשימה לוואטסאפ של כל החנויות בסוהו שתוכלי לקנות לי מהן".
עוד קצת והאחד מתגייס ולא הרבה אחריו גם השני יעלה על מדים וגם אז בוודאי אתקשה לנסוע ליותר מכמה ימים, כי אז אחשב לאמא נוטשת והם בוודאי יכריזו על עצמם כחיילים בודדים… לכן אמשיך להישאר כאן אצלנו יותר מבכל מקום אחר בעולם, עם ערגה מתוקה לאהובי ועם צמד מתבגרים מושלמים שממילא לא ישימו קצוץ עלי כשאני לידם בסביבה.
Good Bye sweet Delhi ? Will miss you On our way south ? #NAYATravelsToIndia
A photo posted by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on
לאתר של נטלי