חופש זה לחלשים

אני רוצה חופש. מגיע לי חופש.

חופש גדול. חופש מהכל ומכולם. חופש מעבודה, מדאגה, מאחריות, משגרה. אני רוצה נופים אחרים, מים צלולים, סדינים לבנים, כבישים מתפתלים. אני רוצה שהכל יהיה כלול ושהכל יהיה אפשרי. אני רוצה כרטיס פתוח. רוצה רומנטיקה. אני רוצה מפגשים בלתי צפויים. רוצה ללכת לאיבוד בעיר לא מוכרת. להיסחף אל חוף טרופי. לדבר אנגלית עילגת. לגלות מסעדה קטנה שאין בה תיירים. לרקוד במסיבת חוף לאור ירח. להתמלא בשלווה, בשמחה, בכוחות חדשים. אני כל כך זקוקה לחופש, אבל יש לי ילד.

אפשר כמובן לצאת לחופשה בלי הילד. אנשים עושים את זה כל הזמן. הם משאירים את הילד בהשגחת סבתא או מטפלת ופשוט נוסעים להם. הם לא מתמלאים רגשות אשם. הם לא משתגעים מחרדה. הם לא משאירים אחריהם הוראות הפעלה ותקנות לשעת חירום בהיקף של מדריך דפי זהב. או בקיצור, הם לא אני. אני לעומתם האישה שנזכרת באמצע הופעה ששכחה לתת לילד טיפות אוזניים, מבקשת סליחה מהקהל ויורדת מהבמה כדי להתקשר הביתה. המחשבה להיות במרחק של אלפי קילומטרים בזמן שהילד שלי מתעורר באמצע הלילה מעבירה בי צמרמורת. מיום שנולד לא נפרדתי ממנו ליותר מחצי יום. "מתי את מתכוונת להפסיק להיניק אותו בלילה?" אבא מתרגז, ואני עונה בכנות "כשתהיה לו חברה".

ולא שאי אפשר לנסוע לחופש עם ילדים. אצלנו בחבר'ה זה הכי מה שהולך עכשיו. השכנים, שזה עתה ילדו את הבת השנייה, סיפרו לי שמצאו קרוואן למכירה בברלין והם מתכוונים לטייל כמה חודשים באירופה. וזוג נוסף של חברים אורזים בעוד חודש ילד, בדיוק בגיל של הילד שלנו, ויוצאים לטיול מסביב לעולם, או כמו שהם הסבירו לי: "יהיה לנו קיץ כל השנה, אנחנו מתחילים בפורטוגל ומשם לתאילנד ואחר כך לג'מייקה ומשם כבר נראה", ואני חושבת לעצמי, 82 שעות טיסה עם הילד, איזה אומץ!

אז אני לא חולמת על חו"ל. חו"ל זה רחוק, זה יקר, זה כרוך בטיסה עם הילד. בשלב הזה אני מוכנה להסתפק גם בצימר גלילי עם ג'קוזי משותף, במלון אילתי עם הפעלות בבריכה, באוהל בכנרת על יד מסיבת רווקים. העיקר שמישהו יכין לי ארוחת בוקר. אבל גם להגיע לשם זה עניין לא פשוט.

היציאה לדרכים עם הילד היא מבצע צבאי של יחידת עילית, מתוכנן מראש לפרטי פרטים, מתוזמן היטב. טעות אחת עלולה לעלות לנו בשעה וחצי של צרחות בפקקים של ואדי ערה. אנחנו אורזים צעצועים, חותכים פירות, מחממים בקבוקים, מתרגלים תרחישים על יבש. אנחנו מחשבים זמני שינה, מסלולי הגעה ותחנות עצירה בדרך.

כי ילדים הם יצורים של שגרה. יותר מכל דבר הם רוצים את אותו הדבר. לקום באותה שעה, לאכול את אותה חביתה, לטייל את אותו טיול בעגלה, לראות את אותו סרטון ביוטיוב 782 פעמים ברציפות, ואז לבקש את הבקשה החביבה עליהם מכל "עוד פעם!" אם זה היה תלוי בילדים החיים היו פרק אינסופי בשידור חוזר. ברגע שאתה מנסה לתלוש אותם ממיליארד ההרגלים הכפייתיים שלהם ולזרום איתם למקום חדש ולא מוכר – הם פשוט מתמוטטים.

הורות היא ההפך מחופש. הורות היא המחויבות שאי אפשר אף פעם להשתחרר ממנה עד הסוף. מהרגע שכרתת את הברית עם ילד ועד שהוא יהיה גדול מספיק כדי לעמוד ברשות עצמו, לעולם לא תוכל שוב להיות אותה ציפור חופשית שהיית מקודם. הגוף יכול לנסוע רחוק אבל הלב מחובר כל הזמן בחוט בלתי נראה של דאגה אל הבית בנתניה. "חופשי" כבר אמר פעם פוליקר "זה לגמרי לבד".