חצימחונים: עלמה זהר תוהה למה היא לא טבעונית
עלמה זהר באמת מופתעת מכך שהיא עדיין לא טבעונית, אבל כדי לשמור על עצמה בתוך הגל הענק של התזונה החדשה היא המציאה זרם חדש משלה
דווקא אבא הוא זה שנשבר לבסוף בגלל אחד מהסרטונים האלה שרצים בפייסבוק, ואחרי לילה בלי שינה נאנח ואמר “אולי נתחיל להיות טבעונים?" ותאמינו לי, בשביל גבר מהעדה שלו, מדובר ביציאה מהארון, לא פחות.
בעצם אנחנו כבר טבעונים. אנחנו נראים כמו טבעונים, מתלבשים כמו טבעונים, גרים בבית של טבעונים, החברים שלנו טבעונים, יש לנו דעות של טבעונים. למעשה פרט לעובדה שאנחנו אוכלים בשר, ביצים וחלב – אנחנו טבעונים לגמרי. כל כך מתאים לנו להיות טבעונים שלא ברור איך הצלחנו להתחמק מזה עד היום.
כנראה כי אנחנו פשוט לא אנשים טרנדיים. כל כך מרגיז אותנו להיות כמו כולם ולציית לצו האופנה, להחזיק בדעה הנכונה, בהשקפת העולם המעודכנת. אנחנו, איך לומר, ההפך ממעודכנים. אנחנו מיושנים. בכוונה תחילה. אנחנו לובשים, שומעים ואוכלים רק דברים שהם פאסה. אנחנו יושבים במקומות שהם אאוט, ומסתובבים עם אנשים שהם נובאדי. לא להיות בטרנד הוא טרנד שאנחנו מקפידים עליו באדיקות, וזו כמובן אותה סנוביות רק בהפוך על הפוך.
כי הרי אנחנו באמת אנשים שאוהבים חיות. לא רק שאנחנו עושים לייק לתמונות של חיות בפייס, אנחנו אשכרה חיים עם חיות. יש לנו סוסים בגינה, כלבים על הספה וחתול על השיש. יש לנו חשבונות וטרינר שיכולים להתחרות בתקציב האירוח הרשמי של משפחת נתניהו, אנחנו שואבים שערות מהשטיחים, מנקים חרא בדליים, ומראש מארגנים בייביסיטר לחיות כל פעם שאנחנו רוצים לנסוע ללילה. אנחנו מקריבים הרבה מאוד כדי שחיות חסרות מעש יוכלו להתקיים בסבבה על חשבוננו. ובכל זאת, למרות כל הרצון שלנו לתת לחיות לחיות, קשה לנו להשלים את המעבר הסופי לטבעונות מוצהרת.
זה לא רק הפחד לרעוב. זה גם הפחד להפוך להיות צדקן וטרחן. זה שצריך לבשל לו מנה מיוחדת כשמזמינים אותו לארוחת ערב, זה שיושב לבד בבית ביום העצמאות כשכולם עושים על האש, זה שאומר “דייג הטונה הורג בכל שנה אלפי דולפינים" ומבאס לכולם את הפריקסה. הפחד להפוך מאדם זורם וקליל שלא עושה עניין משום דבר, לאחד שיש לו פרנציפים.
ניסינו הרבה מאוד גרסאות של צמצום הדרגתי, חיפשנו נוסחה שתאפשר לנו גם להשקיט את המצפון וגם את הבטן המקרקרת, וזה לא היה פשוט. טבעונות היא גישה מאוד לא מתפשרת. בסוף הגענו לאיזושהי צורה של טבעונות פתוחה, כלומר – בבית אנחנו טבעונים ובחוץ כל אחד עושה מה שבא לו. מה שלא יודעים לא הורג. השבוע, כדי להוכיח לעצמנו עד כמה אנחנו רציניים, אפילו הוצאנו אחר כבוד את הכלים הבשריים מהבית. טבעונות היא גן עדן לשומרי הכשרות, אין בשר ואין חלב – הכל פרווה. אין צורך עוד לחשב חישובים ולספור את הדקות בין סטייק פילה לעוגת שוקולד. והאמת, עם יד על הלב, שניהם לא יחסרו לי.
בניגוד לאבא, שסטייק טוב יכול לגרום לו ריגוש שאפילו אני לא יכולה לגרום לו, לי אף פעם לא הייתה תאווה אמיתית לבשר. איכשהו הבנות במשפחה שלי הן סוג של צמחוניות מלידה, רוב חיי לא אכלתי בשר בכלל, מקסימום עוף או דגים, וגם זה רק מדי פעם. גם למוצרי החלב קל היום למצוא תחליפים לא רעים בכלל – חלב אורז, מעדני סויה, גלידות ופיצות טבעוניות ואפילו גבינה מאגוזי קשיו שאנחנו מתים עליה.
באופן מוזר מתברר שהדבר שהכי הכי קשה לחיות בלעדיו הוא ביצים. ביצים וכל שלל המאכלים שמכילים אותן – פשטידות, קציצות, עוגות. כל החלופות הטבעוניות למאכלים האלה הן נחמדות, אבל לא באמת משתוות לדבר האמיתי. ניסינו קציצות מקמח עדשים וחביתות מקמח חומוס, עוגות קפואות מפירות טחונים ופשטידות מזרעי צ'יה. אבל זה פשוט לא זה. וכך נולד לו פרויקט הלול.
נפלנו על הראש? יכול להיות. אבל בסופו של דבר הבנו שאם אנחנו רוצים גם לאכול ביצים וגם לצאת בסדר עם התרנגולות, אז לול ביתי הוא כנראה הפתרון הטוב ביותר בשבילנו.
נכון לעכשיו אנחנו עדיין בתהליך, כבר לא שם ועוד לא כאן. מתקשים לקבל על עצמנו את המחויבות המוחלטת, הנצחית, לא לאכול עוד לעולם מוצרים מן החי. ובכלל, אנחנו כנראה טיפוסים שקשה להם עם מילים כמו “אסור" ו"אף פעם" ונוח להם יותר עם “פחות" ו"בינתיים". זה אולי לא טוב מספיק בשביל גארי יורופסקי אבל זה מה שאנחנו מסוגלים כרגע. וזה הרבה יותר טוב מכלום.