ניצני תבונה

לפעמים יש מחיר ללייט בלומרז. למשל בהקמת משפחה | איור: שחר קובר
לפעמים יש מחיר ללייט בלומרז. למשל בהקמת משפחה | איור: שחר קובר

החיים דוחפים אותנו לדחות את הקמת המשפחה, הרגילו אותנו לחשוב שילדים הם סוף החיים, הקץ לשאיפות ולחלומות שלנו. עלמה זהר מתבוננת באימהות בנות 40 ומתחשבנת עם הבטן

88 שיתופים | 132 צפיות

"את קולטת?", אומר אבא, "כשהוא ישתחרר מהצבא, אני אהיה בן 61". אני לא עונה, אבל הראש מחשב מהר. אני אהיה אז בת 58. וזה עוד הבן הבכור שלי. בת כמה אהיה כשהילד הכי קטן יסיים את הצבא?

החודש ימלאו לי 38 שנים, ולא הייתי מחזירה לאחור אפילו אחת מהן. בינתיים הגיל עושה לי רק טוב. משנה לשנה אני שמחה יותר, יודעת יותר מי אני, בטוחה יותר במקום שלי בעולם. אפילו המראה מחייכת אליי בבוקר, בנעוריי ממש לא הייתי יפהפיית הדור ועם השנים אני דווקא נעשית נאה לגילי, עולה באחוזון היופי ביחס לממוצע הכללי.

מי אמר שלהיות צעיר זה להיות מאושר. אני הייתי צעירה מבולבלת ואבודה, תמיד הסתבכתי עם הבחורים הלא נכונים, התחלתי ועזבתי לימודים, לא היה לי צל של מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ורוב הזמן הייתי אומללה למדי. לקח לי שנים להתחיל למצוא את המרכז של עצמי, לא סתם להיסחף בזרם ולהתרסק על הסלעים. רק בגיל 31, גיל מופלג במקצוע שלי, הייתי בשלה לצאת לעולם ולהשמיע את קולי.

כזו אני. לייט בלומרית. פורחת מאוחר, תמיד בסוף העונה. אני מגיעה לנקודה שבה נדמה שהכל אבוד וכלום כבר לא ייצא ממני ואז מזנקת על הקרון האחרון רגע לפני שאפספס את הרכבת. זה נכון לגביי הקריירה, וזה נכון גם לגבי האימהות.

חייתי את חיי הפוך. בגיל 20 התחתנתי והקמתי בית בישראל, ואז בדיוק כשכולם חזרו מהטיול וסיימו את האוניברסיטה, אני התגרשתי ויצאתי לחפש את עצמי. החיפוש לקח לי שנים ואז פרצה הקריירה. הקריירה גזלה ממני זמן ולא הייתי פנויה למצוא אבא, כשהאבא סופסוף נמצא הוא לא היה בשל להתחיל פרק ב' וכך חלפו להן השנים ואני לא שמתי לב איך הקידומת 20 מתחלפת בקידומת 30, וכבר נהיה 30 ומשהו ועדיין לא רואים בטן, ורק בגיל 37 אחרי שכל הדודות כבר הרימו ידיים, סוף כל סוף זכיתי לחבק ילד משלי.

זה הכי מקובל היום. אני רואה סביבי אימהות טריות בנות 40 כל הזמן. החיים בעידן הזה דוחפים אותנו לדחות את הקמת המשפחה לאחר הטיול הגדול, התואר השני, ההגשמה העצמית, ההתבססות הכלכלית וכל היתר. כי הרגילו אותנו לחשוב שילדים הם סוף החיים, הקץ לשאיפות ולחלומות שלנו. ילדים הם הוצאה כבדה, הם אחריות גדולה, אז למה למהר? אנחנו לוקחות עוד גלולה ולא שמות לב איך הזמן עובר.

גם המדע השתכלל והוא פותח בפנינו את האופציה של אימהות מאוחרת. הפריות, תרומות ופונדקאות הפכו לחלק מהסיפור הנורמטיבי של איך באים ילדים לעולם. וגם בלי עזרה רפואית נשים היום בריאות יותר, שמורות יותר ופוריות יותר מבעבר והן יולדות בגיל שפעם זכה לשם המקסים "בלות".

מצד אחד זה נהדר ונפלא שנשים יכולות גם לחיות חיים מלאים וגם להספיק להגיע לאימהות כשהן בשלות ומרגישות שלא ויתרו על עצמן לגמרי למען המשפחה. מצד שני יש לזה מחיר.

בהנחה שאתם רוצים להביא לעולם יותר מילד אחד האפשרות לקחת את הזמן בין ילד לילד מצטמצמת. בחשבון מהיר, אם הבאת את הראשון לקראת 40, עוד לפני שתספיקי לשים אותו בפעוטון כבר תצטרכי להתחיל לגדל את הבטן מחדש. רק התחלת לנשום קצת ושוב מתחילה מסכת הטרטור של השנה הראשונה והפעם עם עוד ילד קטנטן בבית שזקוק לך כל הזמן.

ואם חשבתם שמספיק לכם רק ילד אחד קחו בחשבון, אם היום אתם בני 40, כשהוא יהיה בגילכם אתם תהיו בני 80, וגם בהנחה ששניכם תהיו בריאים עד 120, נסו לדמיין איך ייראה סדר פסח, רק הוא ושני הוריו הקשישים. ומה אם לא תזכו להגיע לגיל הזה? אולי בכל זאת שווה להשאיר לו איזה אח או אחות?

ועוד עניין אחד אחרון, אם גם הוא יחכה כמוכם לגיל 40 כדי להתחיל להביא ילדים לעולם כמה עזרה תוכלו באמת להציע לו כסבא וסבתא כל כך מבוגרים? פעם זה לא היה עולה על קצה דעתי, אבל היום אני רוצה להספיק להיות סבתא צעירה ומגניבה.

"אולי הוא יחזור בתשובה ויתחתן בגיל 20 ויביא לנו מלא נכדים", אני מנחמת את אבא. והאמת, זה לא נשמע לי רע כל כך. היום אני יודעת שילדים הם ממש לא סוף החיים. הם רק ההתחלה.