נשיקה מטווח קצר

ואז אני קופאת בכניסה לסלון, עוצרת נשימה, רק לא להפריע, בזמן שגבר בן 70 כורע על ברכיו, מחבק עולל בן עשרה חודשים שמתגלגל מצחוק פרוע ומכסה אותו בנשיקות. אבא שלי ובני הקטן בערמה שמחה אחת על השטיח, ואני לא מעזה לנשום מרוב התרגשות.

הרגע הזה היה שווה את הכל. את טיסת הלילה הארוכה ללונדון, את הקור המקפיא, את כל העבודה שמחכה לי בשובי, את חמשת הימים לבד עם התינוק מחוץ לבית. רק כדי להפתיע את אבא שלי ביום הולדתו ה־70, ולהביא אליו למפגש ראשון את הנכד הטרי.

חתיכת גיל, 70. זה כבר לא צחוק. אף שאבא שלי איש בריא (טפו טפו טפו) וצלול ומלא חיים, כולנו מרגישים שלא מדובר בסתם עוד יום הולדת עגול, ואי אפשר לומר, כמו בימי ההולדת 50 או 60, “יש לך עוד המון שנים טובות" ו"70 של היום זה ה־60 של פעם" וכל המשפטים הנבובים האלה. בגיל 70 אנחנו יודעים שכל יום הוא מתנה, נס קטן, ולגמרי לא מובן מאליו שכולנו זוכים לשבת כאן ביחד. ואולי זו גם הזדמנות להתבונן רגע על מה שבאמת חשוב לנו בחיים.

בזמן שבארץ סערו הרוחות סביב מחירי המילקי בברלין, אני חשבתי על המחיר הפרטי ששילמה המשפחה שלי כשהתפזרה ברחבי העולם: על המפגשים שנעשו יותר ויותר נדירים עם השנים ככל שהתבגרנו וכל אחד מאיתנו בנה לו חיים משלו. על הילדים שלנו שגדלים בתרבויות ובשפות שונות, וכמעט לא מכירים זה את זה. על אבא שלי שהוא “סבא סקייפ" שפוגש את הנכדים שלו לעתים רחוקות. על כמה חבל שהם מפסידים את כל הנשיקות והדגדוגים שאי אפשר לתת דרך המחשב.

“מי צריך סבא זקן", הוא אומר לי, “לפעמים אני מרגיש שאני רק מפריע לכם". אבל ההפך הוא הנכון. דווקא מאז שהילד נולד אני מחפשת את אבא שלי הרבה יותר. התהפכו היוצרות. פתאום זו אני שמטלפנת, שכותבת, שמנדנדת לו, שרוצה להרוויח ממנו עוד רגע של תשומת לב. האבא שכבר לא הייתי זקוקה לו הפך לסבא שאני צריכה מאוד עבור הילד שלי. פתאום אני מעריכה את השפע שיש לאדם כמו אבא שלי להציע.

להיות סבא זה סיפור אחר מלהיות אבא. הוא כבר בן 70, הוא עובד פחות ומתרוצץ פחות בכל מיני סידורים. הוא כבר לא מתרגז בקלות כמו פעם ויש לו פנאי וסבלנות. הוא איש חכם ומצחיק, עם דמיון פרוע וסקרנות גדולה כלפי העולם. יש לו מאגר בלתי נדלה של סיפורים מופלאים שרק הוא יודע לספר, חלקם בחרוזים. הוא אוצר את כל הזיכרונות של ילדותנו ושומר אותם עבורנו, מחכה לנכד שיבוא וישאל: “איך אימא הייתה כשהיא הייתה קטנה?", ואז יתפשט חיוך רחב על פניו. “אימא שלך? היא הייתה מפלצת נוראית! ילדה בלתי נסבלת".

כל ביקור בלונדון, ארוך או קצר, מגיע לרגע השיא בוויכוח הנצחי על החיים שם מול החיים כאן. כאן תמיד יש מלחמה, אבל שם תמיד יורד גשם. כאן אין לך סיכוי לקנות דירה, אבל שם אתה אף פעם לא תרגיש בבית. כאן יש משפחה, אבל שם יש טלוויזיה מצוינת. אנחנו חייבים לנהל את הוויכוח הזה שוב ושוב, אף שהכל כבר נאמר בו. כאילו בסוף תגיע איזו הכרעה שתאחה את הקרע, ואז כולנו נתאחד שוב באותו הצד של האוקיינוס.

אבל זה כבר לא יקרה לעולם, אני יודעת. כל אחד מאיתנו כבר בנה לו חיים והקים משפחה, ובפעם הבאה שהילד שלי יפגוש את הבת של אחי הם כבר לא יוכלו לדבר כמו עכשיו בשפת התינוקות. היא תדבר אנגלית, הוא ידבר עברית ויעברו עוד שנים ארוכות עד שתהיה להם שוב שפה משותפת. וזה בעיניי המחיר האמיתי של המילקי.

בערב האחרון, אחרי שהשכבתי את הילד, אנחנו עומדים יחד מעל המיטה ומתבוננים בו ישֵן. “אני חייב להראות לך משהו", אומר אבא שלי ושולף מאי שם תמונה קטנה ונושנה של תינוק בשחור לבן. “מי זה?", אני שואלת אותו. “זאת אימא שלך", הוא מחייך “תראי כמה שהם דומים". ואני נזכרת במשפט שאימא אמרה לי פעם: לא משנה מי אתה ומה עשית בחיים, מגיע גיל שכל מה שנשאר לך בעולם זו המשפחה.