הנרקוד?

לא נעים להודות, אבל הפכתי להיות בחורה שבכל שבוע מכלה שעה מחייה במספרה. מאז שהספר שלי הטיח בי שהוא לא מבין למה אני לא מתייצבת לפן עכשיו כשאני רווקה (הרי אהבה שמורה לאלה שעושות בייביליס), אני משתדלת להגיע לסשן שבועי שבו חבורה של גברים שמעדיפים גברים נשבעים לי שאני האישה האידיאלית. בשביל האישה האידיאלית אך הנוירוטית שאני, ישיבה חסרת מעש היא עניין מסוכן. בטח אם מתחיל לפתע להתנגן ברקע שירו של ליונל ריצ'י – “Hello", עניין שבשגרה במספרות, אגב. שיר האהבה הנאיבי הזה הוא בשבילי הסאונד של צמיגי משאית כשהם מועכים את קופידון על הכביש בתאונת פגע וברח. לצליליו רקדו הוריי את הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי, כששניהם – ילד בן 24 וילדה בת 23 – מאמינים שהם נועדו לרקוד עד עצם היום הזה. ישבתי על הכיסא ונאבקתי בדמעות, מזכירה לעצמי שאישה מתייפחת עם רולים בשיער זה קצת טלנובלה תורכית, ולא דרמת האיכות שאני חושבת שאני.

ההורים שלי התגרשו לפני שש שנים. לפי הסטטיסטיקה הם החזיקו מעמד מעל לממוצע, לפי הפסיכולוגיה הם דגמנו זוגיות לתפארת במשך שנותיי המעצבות ולכן, לפי הפסיכואנליזה, הם לא שיבשו לי את התפיסה הרומנטית. אבל החיים לא תמיד רוקדים לצלילי חלילו של פרויד, ומאז שצפיתי באבא שלי יוצא מהבית עם מזוודה קטנה, עברה להתגורר בבית החזה שלי מועקה גדולה. בעוד אימא שלי הביטה בגיל 23 בעיני אהוב לבה וידעה שזה לנצח, כי ממש כמו בשיר של ריצ'י הוא משתוקק לראות את קרני השמש בשערה, אני בגיל 23 הבטתי למציאות באדום של העין והבנתי שממש כמו לקוטג', גם לאהבה יש תאריך תפוגה; שגם אם שומרים על טמפרטורה נכונה, דואגים להשאיר אותה במקום מוצל ומשתדלים להרחיק ממנה מזיקים – היא מחמיצה, מתקלקלת ומסריחה. עם התובנה הזו ניסיתי לבנות את חיי הרומנטיים, ובכל פעם שהבטתי בעיניו האוהבות של בן זוגי ראיתי את האיש עם המזוודה הקטנה ותהיתי איך ייראה הסוף שלנו. האם נתעב האחד את השנייה? האם הסודות הכמוסים שלי ישמשו אותו לאיזה טוקבק מרושע באחת הכתבות שלי או שמא הוא ישמור אותם רק לחבריו הקרובים? לאן לעזאזל הולכת כל האהבה אחרי שהדלת נסגרת? ולמה האדם הכי קרוב אלייך לא יכול להבטיח לך שאיתו את תגמרי בצרחות רק בין הסדינים, ולא בבית המשפט?

הטענה הרווחת היא שגירושים משפיעים על הילדים בעיקר כשהם קטנים. אף אחד לא מדבר על הילדים הגדולים. על ילדות גדולות עם לב גדול שמצליחות לשמור עליו בעיר שבה סיפורי אהבה מתחילים ונגמרים בבתי שימוש מטונפים, בזכות הידיעה שבבית ההורים יש להן מודל לזוגיות מפוארת. כשזו מתנפצת, הילדה הגדולה מרגישה שעבדו עליה. שאסור לה להתמסר למי שפותח בפניה את ידיו ומזמין אותה לסלואו. שקל יותר לפתוח את הרגליים מאשר את הלב, ושבכל מקרה עדיף לא להתחייב. כך יצא שבשתי מערכות היחסים הרציניות שלי לא העזתי לחלום על שלבים מתקדמים. לא העזתי לספר להם שאני רוצה שיציעו לי נישואין במנהטן (על מדרגות דירתה הפיקטיבית של קארי בראדשו), שאני כבר זוממת על שם לבת שלי ושהדבר הכי רומנטי בעיניי זה לקעקע את שם בן הזוג על היד. כי אני מתה מפחד מתאריכי תפוגה, מחלומות מחמיצים. ואני לא לבד: לא מעט גברים ונשים מסתובבים בעיר בתחושה שעדיף לב סגור על לב שבור. הם בורחים לפני שיבריחו אותם, נעלמים לפני שיבקשו מהם להיעלם ולא פותחים את הזרועות לאיש, כדי שחלילה לא יטעו לחשוב שהם בעניין של סלואו. הם ואני אמנם רוצים את הפיקניק עם היין והג'וינט, חולמים על דייט קלישאתי בלונה פארק ומקנאים בזוגות שאחרי הנשיקה הראשונה השפריצו פרפרים מהנקבוביות; אבל החיים לימדו אותנו להתמקד בסיפור על הזוג האחד מתוך שלושת הזוגות שמסיים ברבנות ולא באלה שממשיכים להחזיק ידיים גם כשהן רועדות מפרקינסון. אנחנו האנשים שנכוו מהסטטיסטיקה, למרות שהיא לא לקחה אותנו בחשבון, כי אנחנו ילדים גדולים.

חזרתי הביתה עם הפן הארור. השיער – פארה פוסט, כל היתר – פוסט טראומה. במשך שעה הכרחתי את עצמי להאזין ל"Hello" ביוטיוב והחלטתי שאני מפסיקה לפחד. ההורים שלי לא יחזרו להיות זוג, וזה בסדר. האהבה שהם התחייבו לשמר בזמן ריקוד הסלואו ההוא אמנם דעכה, אבל היא לא נעלמה, היא אצלי. נכון, אין לה תעודת אחריות; היא מוצר עדין, לעתים מאכזב. אבל למרות הכל אני רוצה אותה בגרסה הכי נאיבית שלה. להיכנס בין זרועותיו של מישהו שיבטיח לי שירצה לראות את קרני השמש בשערי לנצח, ולדעת שגם אם הוא קצת עובד על עצמו ועליי, יש בזה משהו מהמם. נראה לי שקוראים לזה רומנטיקה, אולי הדבר היחיד בחיים שבו אפשר פשוט להתעלם מכל השיט, לעצום את העיניים ולזרום.