כאוס נפלא

מתאהבת שוב באדם הלא נכון | תמונה מתוך הסרט "משחקי הרעב - התלקחות"
מתאהבת שוב באדם הלא נכון | תמונה מתוך הסרט "משחקי הרעב - התלקחות"

בעוד חברותיה כורעות בחדר לידה, רתם איזק מבינה שהיא לא באמת מחכה שמישהו יכרע לה ברך. האם יש תרופה לנפש פירומנית?

88 שיתופים | 132 צפיות

"נעמי ילדה!", צרחה חברתי באוזני בחצות – שעה לגיטימית לשיחות טלפון נרגשות. "וואו! מזל טוב! וואו!", צרחתי חזרה בתגובה רפלקסיבית, לא לוקחת בחשבון את העובדה שלא היולדת היא שהתקשרה לבשר לי על הלידה, ושבסך הכל מדובר בעניין הגיוני לאחר תשעה חודשי הריון. ידעתי שזה לא משהו שדורש צרחות ובכל זאת צרחתי. כנראה עם הצרחה ביקשתי להביע התרגשות, פרגון ואהבה לחברתי משכבר הימים שהרחיבה את משפחתה; אך יותר מכך צרחתי כי בעוד הבחורה בת גילי שחלקה איתי פעם דרינקים ובחורים ילדה תינוק שני – אני לעסתי את פרוסת הלחם הקפואה השנייה שלי מול הלפטופ, מנסה לכתוב עוד טקסט שיאפשר לי לשלם ארנונה על דירת חדר במרכז העיר.

זו הייתה צרחה של בהלה קלה, צרחה של מישהי שנקלעה למשב רוח לא רצוני בשמלה מתנפנפת מדי, חוטיני זעיר מדי וקהל סקרן מדי. צרחה של אחת שמבינה שבעוד החיים מציגים לה כרטיסים לרכבת הקלה עם התחנות הממוסדות, היא בוחרת לעלות שוב ושוב על רכבות הרים עם הלופים והבחילות.

לפעמים אני רוצה לרדת מרכבת ההרים הזאת, היא פורעת לי את השיער ומשליכה אותי עם סחרחורת לקרקע לא יציבה. היא נועדה לימי כיף, לאירועי גיבוש לוועדי עובדים – לא לחיים שלמים. מתישהו, כך אומרים לי כולם, צריך לרדת ממנה. ואני לא יורדת, אף שכל החברות שלי כבר בקרונות אחרים. הן כבר לא צריכות את הרצועות ששומרות על הגוף באמצע הלופ, יש להן חגורות בטיחות ברכבים משפחתיים וחיישני רוורס וכריות אוויר. "קחי כרטיס", אומרת לי חברתי בסבטקסט החמקמק של אותה בשורה משמחת בחצות, "שמרנו לך מקום, את רק צריכה לעלות. הצטרפי לנסיעה הבטוחה הזו שבה הבחילות הן רק מהריון".

מתי זה קרה, הרגע הזה שבו הפכתי ל"אחרת"? מתי כולן ירדו מהנסיעה הזו שמעיפה את הדופק לשמים, את הלב למכנסיים ואת הפחד לעזאזל? איך קרה שנותרתי לבד בקרון עם לחם קפוא בגרון?

אני חושדת שאני יודעת את התשובה. הכאוס הזה של החיים שלי, זה שכולל לב שנמרח השבוע על המדרכה אחרי שהתאהבות לא נכונה התבררה כ – שימו לב גבירותיי ורבותיי – לא נכונה; ראש מוכה חמרמורת לאחר בילוי במועדון אפלולי עם אנשים שאסור בשום אופן להביא לארוחת שישי ("אימא, תכירי, זה העבד שלי מהדאנג'ן, הכרנו כשנעלתי אותו בכלוב"); וגוף שמממש את סטיותיו על הקטנות והפשוטות שבהן, כמו ההרגל המגונה הזה של אכילת לחם ישר מהמקפיא (בזוגיות אני נשבעת שאני מקפידה להכניס אותו לטוסטר אובן, רק מהפחד להיתפס) – הכאוס הזה הוא מרכיב קריטי בנשמה שלי. בלעדיו אני כבויה, סתם אחת, עוד מישהי שחוששת לצבוע מחוץ לקווים רק כי אמרו לה שזה פחות אסתטי.

אני, שמעולם לא מרדתי בממסד, שהייתי הראשונה להיכנס לשיעור והאחרונה לצאת ממנו אחרי שעזרתי למורה עם הגירים והכיסאות, שהייתי קצינה בקבע, שלא בזבזתי זמן אחרי הצבא על טיולי חיפוש עצמי כי ידעתי בדיוק איפה למצוא אותי, שרואה מסלול ופוצחת בריצת אמוק בשביל לנעוץ בסופו את הסטילטו שלי, שבחישוב שעשיתי עם חברות על טריבונות בתיכון הייתי אמורה כבר להיות אחרי ירח דבש – בחרתי להתחבר לחומר הדליק הזה בנשמה שלי ובמקום להציב סביבו גדר תיל אני זורקת אליו גפרורים. בהתלקחות כמעט תמידית אני שורפת את מה שנורמלי, מתחברת למה ששורף, מסתובבת עם כוויות בלב אבל חיה בעוצמות שאינן מוגבלות ל־50 גוונים של אפור. והרכבת הזו שכולן נורא רוצות לעלות עליה מפחידה אותי. לא כי אהבה מפחידה אותי, חלילה, היא הרי הדלק שלי, אלא כי בריכות השלווה האלה שכולן מייחלות לשחות בהן יכולות לכבות אותי. והלבד שלי על המורכבות שלו והשקט שלו והגברים הלא נכונים שהוא מזמן אליו – מאפשר לי לבעור, וזה כל כך נעים לי כרגע. אני רואה את כולן יורדות לקול צהלולים מרכבת ההרים, משחררות אנחת רווחה עת הן עולות לרכבת שבה אפשר מדי פעם לנמנם, ומבינה שמתישהו צריך להתחיל לתת ברקסים, כי כמה אפשר לצרוח בהנאה ממתקני שעשועים כשמצפים ממך לצרוח מבשורות על ילדים.

בבוקר שאחרי הבשורה טלפנתי לנעמי היולדת. אמרתי לה שאני שמחה בשבילה אבל קצת עצובה בשבילי, כי כולן הלכו לג'מבו ורק אותי השאירו, ילדה גדולה לבד. "את חושבת שאני דפוקה?", שאלתי אותה, מחפשת תשובה אצל אישה שבילתה 40 שעות בצירים. “ראי", היא אמרה, חיוכה עובר דרך האפרכסת, “כשהסתכלתי על התינוק החלטתי שאני רוצה לאחל לו אומץ ורגישות וחוזק ורוך ואמת, אז קראתי לו רתם". ופתאום הרגשתי שלמרות הכל אני על המסילה הנכונה.