הסרטן שלא הרג את לינוי בר גפן

איור: נעם וינר
איור: נעם וינר

כאילו לא הספיקו כל הדברים הרעים שקרו לה בשנתיים האחרונות, עכשיו לינוי בר גפן לא הצליחה למות מסרטן של אשכנזים. טור אישי

88 שיתופים | 132 צפיות

 

המחשבה הראשונה הייתה שזה פשוט מגוחך. מלנומה? לי?!

"תקשיב", הבהרתי לכירורג שהסביר לי שנקודת החן שכרגע חתך מגופי כדי לשלוח למעבדה נראית לו רעה במיוחד, "ותקשיב לי טוב: אין סיכוי שיש לי מלנומה. לא, פשוט אין מצב שזה נכון. מעשנים כבדים כמוני אמורים למות מסרטן הריאות או מסרטן הפה. הסטרס שיושב עליי גם יכול לארגן לי איזה דום לב קטלני. למען האמת אני אפילו קצת מעדיפה למות מדום לב – זה קצר ונשארים יפים. אני רוצה למות כמו יוסי שריד: בן רגע, בכורסה בסלון, רגע אחרי שהקפאתי צ'ולנט נהדר שעשיתי לנכדים.

טורים נוספים של לינוי בר גפן:
למה מלניה טראמפ היא לא ג'קי או?
למה נשים צריכות להוריד את הקול?
למה זה בסדר לגדל ילד פראייר?

 

למות זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם בכל מקרה. וחוץ מזה, לפני 15 שנה ראיינתי אסטרולוג שקרא במפת הכוכבים שלי שאסיים את חיי בתאונת דרכים, מה שמסתדר בהחלט עם הנטייה שלי לצבור נקודות ולהיות אורחת קבע בקורסים לנהיגה. בן הזוג שלי עבר אירוע מוחי קשה שהשאיר אותו נכה סיעודי בזמן שהייתי בהיריון מתקדם כך שגם את ליטרת החרא שיש לחיים לשפוך עליי כבר קיבלתי, אז מה פתאום סרטן העור, מה? אני חצי פרענקית שלא יוצאת לשמש, אני מורחת גלונים של קרם הגנה אפילו בשש בערב. מי האידיוט שייתן לאחת כמוני מחלה של אשכנזים ורדרדים? אתה מבין שזה מגוחך כמו למות מטביעה בבריכה ריקה או מהיפותרמיה בשרב? לא, זה פשוט לא מקובל עליי".

נואמת ונואמת והוא מקשיב בחיוך דק ללהג. נו נו, הנה עוד אחת שמנהלת משא ומתן עם הגורל. "את אדם מאמין?", הוא שואל כשאני סוף סוף סותמת לרגע.

"לא".

"אז למה את מחפשת סדר בכאוס? מי הבטיח לך היגיון או הוגנות?"

"אף אחד, אתה צודק, אבל…"

"אז אני מעביר את המבחנה שלך למעבדה והתשובות יגיעו בתוך כשלושה שבועות".

ובחוץ, כדי שהסימבוליות תהיה פאתטית עד תומה, קופחת שמש של התחממות גלובלית שיצאה משליטה. אם ייתכן שרב רגע אחרי הגשם, למה לא מלנומה? הכל צפוי והרשות נתונה. עכשיו תחשבי מה לעשות. אפשר לשתוק ולא לספר לאיש עד שיגיעו התוצאות. גם אחרי שיגיעו את לא חייבת לומר כלום. די, נו, על מי את עובדת, את פטפטנית חסרת תקנה, אז לפחות תדברי עם מישהו שיביא תועלת. טלפון לחבר שחלה לפני כמה שנים בסרטן העור והחלים מארגן לי מיד רשימת רופאים ואחיות.

לו הייתי לחוצה זה אמור היה להרגיע אותי מעט, אבל ההתכחשות הרגשית שלי לסיטואציה מפנה לי בבטן את המקום שבו הייתה אמורה להשתולל ההיסטריה לציניות: רופאים טובים עושים טעויות ורופאים טובים גם לא תמיד יכולים לכל מצב. את כבר שנתיים על גל רע, גברת, כל מה שאמור היה להיות פשוט מסתבך, אז למה שהטיפול הזה ילך חלק? המחשבה מתנדנדת בין מה נעשה עם הילד אם אצטרך כימו למי יטפל בבנזוג. נוכל לצלם פרקים של "עושות חשבון" בין הטיפולים? פאה טובה זו לא בעיה, גם ככה אני עם תוספות שיער, אבל מה עם הגבות? המאפרת תצליח לטשטש את גון העור האפרורי שראיתי שחולי סרטן מקבלים?

אוי, זה יהיה משעשע להתקשר להילר ההוא שאמר לי שיש לי שמירה מלמעלה. כשכעסתי וטענתי שלו הייתה עליי שמירה הבנזוג היה עדיין בריא, הוא התעקש: "זה הוא שחלה, לא את". הנה, אדון הילר, קבל זריקת מציאות – לא שומרים עליי ולא נעליים, גם אני חולה, הא הא!

אבל אני לא מרגישה חולה. אולי אני כן ומערך ההדחקה שלי השתכלל עד שאני כבר לא מבחינה באיתותים?

"התוצאות חזרו והכל בסדר", מבשרת לי המזכירה של הרופא כעבור כמה שבועות. אין לי סרטן. המציאות נשארה מופרעת, אבל בגבולות הסביר. נמות כבר ממשהו אחר.