סיפור סינדרלה

עלמה זהר מתמודדת עם השאלה הנצחית: האם להביא עוזרת בית | איור: שחר קובר
עלמה זהר מתמודדת עם השאלה הנצחית: האם להביא עוזרת בית | איור: שחר קובר

להביא או לא להביא עוזרת בית? זאת השאלה. מצד אחד את מרגישה שהגעת לשלב בחיים שמגיע לך להתפנק על עוזרת משלך, ומצד שני, האם את מרגישה מספיק בלבוסטה להגיד לה: "תעשי את הוויטרינות בסלון, יש לנו אורחים בשבת"? טור 'אריזה משפחתית' של עלמה זהר

88 שיתופים | 132 צפיות

סוף סוף אנחנו מצליחות להכניס את הילדים לבריכת הגומי שבמרפסת ולהתפנות למטרה שלשמה כינסנו את פורום שלוש האחיות הידוע אצלנו במשפחה בכינויו "המטבחון" (אנחנו באמת מבשלות!). על כוס קפה ועוגה אנחנו מחכות בהתרגשות לשמוע את כל הפרטים העסיסיים של הפרשה שמסעירה לאחרונה את המשפחה שלנו – לאחותי הקטנה יש בשבועות האחרונים, נו, אתם יודעים… עוזרת בית.

"נו…", אנחנו מפצירות בה, בזמן שהיא לוקחת את הזמן, על פניה מרוח חיוך מסתורי שלא ראיתי אצלה מאז הדייטים הראשונים שלה עם בעלה לפני שמונה שנים. "בנות", היא נאנחת, "זה פשוט הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם בשביל עצמי". ואז היא מפליגה בתיאור חלונות מבהיקים, שטיחים שאובים, בגדים מקופלים, פנלים מצוחצחים, אריחי אמבט נוצצים וגולת הכותרת – החדר של הילדה – פעם מחנה אימונים של דאעש והיום תמונה מתוך קטלוג של ד"ר בייבי, עם סדינים ורודים תואמים ושני דובים מחייכים מונחים ליד הכרית, הקוביות עומדות מסודרות בסל ואין שם אף ילד שיעשה בהן פוגרום. בקיצור, חלום.

להביא או לא להביא עוזרת, זאת השאלה. האם כבר הגעת לשלב בחיים שבו מגיע לך להתפנק על עוזרת משלך? כי את לא עומדת בעומס, כי את עובדת קשה מחוץ לבית, כי את מרוויחה מספיק טוב כדי שתוכלי לשלם למישהו אחר שינקה בשבילך. זו שאלה שעולה על הפרק בערך בשלב שבו אנחנו נמצאים, אחרי שנולד ילד ראשון ואת כבר חזרת לעבודה, ומה שהיה פעם החיים שלך הפך לשורת מטלות שיכולה לגרום לסינדרלה לפרוץ בשיר קורע לב. ואז מגיע היום שאת מרגישה שזהו זה, את לא יכולה יותר. ואת מתייצבת מול בן הזוג שלך ותובעת את מה שמזמן מגיע לך בצדק, "אני רוצה שנביא עוזרת!".

זו גם סגירת מעגל מהתקופה שבה את עצמך היית עוזרת בית. היית אז סטודנטית בת 25 והייתה לך כמובן דעה נחרצת על הנשים שאצלן עבדת במשק בית. הן נראו לך מפונקות ועצלות, היית מזדעזעת מהלכלוך שהשאירו לך ואהבת לומר עליהן משפטים כמו "היא השאירה לי דיר חזירים, אני לא מבינה איך היא חיה ככה, מאז שהייתי שם בשבוע שעבר היא לא העבירה אפילו סמרטוט על השיש! מה לעזאזל היא עושה כל היום?!". מן הסתם נשבעת לעצמך שאף פעם לא תעסיקי עוזרת בית, ואם כבר תעסיקי אחת, לעולם לא תשאירי לה בית במצב כזה. טעית. כי כשאת מסתכלת היום על מצב הסניטציה אצלך בבית, את מבינה שאצלן המצב עוד היה סביר.

ככה זה. ילד בן שנה וחצי יכול להרוס בית בחצי מהזמן שייקח לקבלן לבנות אותו. אני בטוחה שאם נשאיר את הילד יומיים לבד, נחזור ונמצא רק ערמה של בלוקים ורעפים. מבוקר עד לילה הוא שופך, קורע, זורק, הופך, מורח ושובר. וזה עוד לפני הימים שבהם אנחנו מרשים לו להסתובב בלי חיתול כי חם.

"וחוץ מזה", אומרת אחותי, "זה הפינוק היחיד שאני מרשה לעצמי. אני לא מפוצצת על בגדים, אני לא יושבת בבתי קפה, אני לא עושה מניקור – אני מביאה עוזרת ארבע שעות בשבוע". והיא צודקת כמובן. ובכל זאת, משהו בכל העניין הזה מעורר בי אי נוחות. קשה לי לראות את עצמי בתפקיד הבלבוסטה שמבקשת מהעוזרת: "אני רוצה שתעשי היום את הוויטרינות בסלון, יש לנו אורחים בשבת".

הכל כמובן מתחיל בחינוך מהבית. אימא שלי גידלה אותנו על טהרת "תנקו אחריכם בבקשה, אין משרתים בבית הזה!". עם חמישה ילדים ובלי עזרה, אימא שלי ציפתה מכל אחד מאיתנו לעשות את חלקו במשק הבית. זה היה צורך פרקטי, אבל גם עניין חינוכי כדי "שלא תהיו לי פרזיטים". רק באחרית ימיה, כשהייתה כבר חולה מאוד, היא הסכימה שנעסיק עוזרת בית, ואז לפני כל ביקור של העוזרת הייתה מעמידה את כולנו לנקות ולצחצח את הבית "שהעוזרת לא תגיד שמלוכלך אצלנו!".

אז בינתיים אין לי עוזרת. במקום זה אני מניפה את הקטנצ'יק ואומרת לו בחיוך קורן, "מי רוצה לעזור לאימא?", ואז מציבה לו כיסא מול כיור המטבח ונותנת לו להתעלל בערמת הכלים עם הרבה סבון וקצף, ואחרי שהוא מסיים להשמיד את המטבח, אני נותנת לו נשיקה גדולה, "תודה ילד נפלא שלי, עזרת לי מאוד". אני לוקחת בשקט את הסמרטוט.