חשיפה כפולה

שמלה נעמי כיכר המדינה, עגילים קרן וולף. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי
שמלה נעמי כיכר המדינה, עגילים קרן וולף. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי

רתם איזק חושפת בטור מורחב ואישי במיוחד מה זה אומר להפוך ברגע אחד ל־VIP, למה אלף מצלמות לא יכולות באמת לצלם רוע ואיך זה להרגיש הכי ערומה באור הזרקורים

88 שיתופים | 132 צפיות

"זו את?" שואל אותי בחור עם ג'ל בשיער באמצע קינג ג'ורג';

– "לא" אני עונה לו.

– "זו את!" הוא מתעקש, ובמחוות יד מסמן לחבריו להסתער עלינו עם הסמארטפונים.

"זו היא!" הם צורחים, ואני מחייכת. נורא בא לי להסביר להם שאני אני, ולכן אני לא "את" או "היא", אבל זה כבר מערכון מורכב מדי, כזה שהופיע ברחוב סומסום לפני שני עשורים, כשכרובי רצה להיות "שם", לא הבין איך "שם" הופך להיות "כאן", ומאז נטר טינה לעוגיפלצת.

גם אני רציתי להיות שם. שם, היכן שהזרקורים מסנוורים, היציעים מריעים והפודרה מסתירה את כל הפגמים. הבריז'יט בארדו הקטנה שבי הסתפקה בהכרה שבועית מעל דפי מגזין "טיים אאוט", ובבמה מכובדת במגזין זה, עם טור שתמיד גרם לה להרגיש שאורה של המקלדת נעים ומחמם בדיוק במידה הנכונה. אבל אז הגיע הטלפון ממלהק העונה השנייה של "האח הגדול VIP", ומיס בארדו הקטנה הרימה את ראשה, זרקה כפכף על המקבוק והודיעה לי חגיגית: "אני רוצה פריים טיים, כלבונת". תמיד חשדתי שהיא מפלצת.

כמו אחרוני הטוקבקיסטים, גם אני הופתעתי כשפנו אליי. מעולם לא סיקרו את מעלליי בגיא פינס, וכשצלם פפרצי ביקש לצלם אותי באירוע של העיתון, זה היה רק כדי לבדוק את התאורה, רגע לפני שהוא כיוון את הפלאש לאיגי וקסמן. פרטיות היא דבר שאני די מחבבת, במיוחד כשאני שרה באמהרית מרוב שכרות במונית שירות או מדדה הביתה בשבת בבוקר בעקבים ובשמלת ערב ב"ווק אוף שיים" מפואר. הייתה גם את הפעם ההיא שבכיתי בקול ברחוב כשבחור שבר לי את הלב ולקחתי נייר טואלט (תלת שכבתי, ברור) מהומלס. אני די בטוחה שהודיתי אז על היותי אדם אנונימי. מצד שני, הפנייה לעיתונאית שלא בדיוק עושה אהבה עם המיינסטרים הקסימה אותי. הידיעה שבין נשים המשווקות עטיפה נחשקת תהיה גם אחת המתפרנסת ממוחה הקודח הדליקה אותי, וחוצמזה, הכספומט הפסיק להוציא לי כסף. לא נותר לי אלא להשאיר את ההתנשאות התל אביבית בצד ולהודות לאפליקציית גט טקסי על שהיא מאפשרת לי להזמין מונית לרמת החייל באשראי. שבועיים לאחר אותה נסיעה גורלית חתמתי על החוזה במשרדי קשת, ובסוף השבוע שלאחר מכן הובלתי תחת רעלה שחורה לחדר במלון בנווה אילן, בדרך להפוך ל"בחורה מההפקה עם המינוס חמש תוצאות בגוגל" (על פי "ארץ נהדרת") שנכנסה לעונת המפורסמים של "האח הגדול". שישה שבועות לאחר מכן, עם כמעט 20 אלף תוצאות בגוגל, ערמות של אהבה וגם כמה סופרלטיבים כמו "זונה" ו"גנבת בחורים", הגיע הזמן לספר את הנרטיב שלי.

טופ וחצאית פיו פיו, נעליים עמנואל. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי
טופ וחצאית פיו פיו, נעליים עמנואל. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי

פרק 1: הכניסה (או: הבלדה על ניגוב התחת)

כן, כתבי אופנה המומים, הטוּטוּ הוא מחווה לקארי בראדשו. נכון, הסדרה ירדה מהמסכים לפני עשור. כן, היא עדיין מרתקת אותי, כי היא סללה לנשים אופציות חדשות של תנועה, של לבוש ושל שיח. הבאבא בראדשו חגגה את עצמה לדעת באמצעות אופנה, תחום שנוטה לא אחת להגביל ולצמצם את תנועתן של נשים; באמצעות העקבים היא חרכה את מדרכות מנהטן, ובאמצעות טעמה האופנתי הוכיחה שייעודן של גבות שטרם נחנטו בבוטוקס הוא להתרומם. כיוון שכניסתי לתוכנית התאפשרה בעיקר בשל נטייתי לגרום לגבות להתרומם, ביקשתי מהמעצבת והחברה מור ולין לתפור לי חצאית טול, שאגב הוכרזה על ידי

ה"ניו יורק טיימס" וגוגל כטרנד המוביל לקיץ 2015. יורם זק ראה את החצאית עוד במלון והעניק לה חמישה דרקונים. הוא רק שאל מה בכוונתי ללבוש תחתיה. "חוטיני", עניתי לו, ורשמתי בפניי שאדם קינקי שכזה חייב להפוך לחברי הטוב בתום הצילומים. "אולי כדאי שתלבשי מכנסון, סתם כדי שלא יהיו הפתעות", הוא אמר. כשמגלשת הקרטון העיפה אותי בפראות לתוך הסלון הלאומי, הודיתי בלב למר זק על שהציל את הישבן של הגברת איזק. אך כפי שמלמדים בחוג לתיאטרון, ישבן שניצל במערכה הראשונה סופו לפגוש באריאנה מלמד ובנייר טואלט משנות ה־50 במערכה השנייה ולהפוך לסמל לתל אביביות מפונקת, עילאית ומתנשאת במערכה השלישית. במערכה האחרונה, אגב, מגלים שתופס התחת הוא הוא התחת, גם אם הוא תחת על קלנועית.

השיעור הראשון שלי ב"אח הגדול", אם כן, היה שנכות איננה ערובה לטוב לב, לתבונה או לרגישות. אריאנה מלמד, אישה שתמיד הערכתי בזכות כישרון הכתיבה שלה, דרסה את כל מי שעמד בדרכה בבית, עם או בלי צפירה של הקלנועית. וכשסיפרתי בבית שאני מעדיפה נייר טואלט רך, רחמנא ליצלן, היא מצאה את הנתיב המהיר לרכוב עליי. או אז הבנתי את הקאץ': מלמד לא לוהקה לתוכנית על תקן כבדת המשקל עם הסיפור המרגש, אלא על תקן אישה אלימה במסווה של אינטלקטואלית שאוהבת להעלות אנשים באש. וכשאלה צועקים בין הלהבות "המלך הוא עירום!", מרימה מלמד את הקביים ועונה "סליחה, המלך הוא נכה, אל תדברו עליו רעות. אתם לא רוצים להיתפס כשונאי מוגבלים ושמנות!". במשך עשרה ימים צפיתי במופע האימים של מלמד, שהמשיך גם לאחר שהודחה מהתוכנית, בריאיונות שבהם הוכיחה שיש מניפולטור גדול יותר מהאח הגדול, ובמקרה הזה מניפולטורית שבטוחה שאין כמו נייר טואלט בשביל להוכיח מי מחזיקה פה באג'נדה משופשפת יותר. אגב, הדיון על נייר הניגוב היה מיותר, כי בשבוע הראשון איש לא השתמש בו. כשמיקרופון ומצלמה תלויים בשירותים – אשכנזים, מזרחים, צעירים ומבוגרים מתאחדים ומתאפקים.

רתם איזק, גרסת זק. החיים בבית האח הגדול | צילומים: באדיבות קשת
רתם איזק, גרסת זק. החיים בבית האח הגדול | צילומים: באדיבות קשת

פרק 2: חצי הכוס השטופה (או: על חברות ושפריץ של בירה)

אף שהבית מלא בדיירים שאוכלים יחד, נוחרים יחד, מוציאים אחד לשני שערות מהאף (הידעתם? אפו של נירו לוי הוא במקור פונפון!) ומפליצים בפרהסיה, תחושת הזרות נוכחת ומוחלטת. בפעם הראשונה בחיי הבנתי את המושג בודדה עד כאב, ומדי יום נאבקתי בדמעות שחנקו את גרוני, גם כשהייתי מוקפת בבני אנוש מצחקקים בפינת העישון או כשטבלתי בבריכה הצבעונית לקול סלסוליו של מושיק עפיה. כיוון שבכל זאת הייתי מודעת לעובדה שהשבי שלי מצולם ושלא לוהקתי על תקן הבחורה עם הסיכוי לקטוף בצאתה מהבית קמפיין לכדורים נוגדי דיכאון, הבנתי שעליי להיצמד לחצי הכוס המלאה, ולשמור על הכוס שלי. שטופה. בכלל, ענייני שטיפת הכוסות היו במשך שישה שבועות נושא השיחה המרכזי, כמעט היחידי, של הבית. שיעור שני בבית האח: חוויות חייהם של הדיירים ואישיותם המורכבת אולי מעניינים סרטים דוקומנטרים, אך בעולם ההישרדותי של הריאליטי מה שחשוב הוא שידעו להבדיל בין סבון כלים לבין שמן קנולה.

לשלושה דיירים אני חבה את היכולת שלי להביט בכוס ולראות את חלקה המלא. הראשונה היא קטיה גאלי, שהחיבור איתה הוליד גם את השיחה בנסט, שבזכותה לעולם לא אתחרט על כניסתי לתוכנית, על היותה של האישה התסריטאית של חייה, גם כשאת התסריט מבקשים להכתיב תאגידים צמאי רייטינג. כמוני, גם קטיה לא התנצלה על היותה אישה יצרית שיודעת לפלרטט עם הבריות אך לא זקוקה להן (ובמקרה הזה, להם) כדי להרגיש מהממת. השילוב הזה של עמוד שדרה ותאוות חיים לא מתנצלת זיכה אותנו בכינויים "מכשפות" ו"שרלילות", אך זה כנראה המחיר שנדרשות לשלם נשים שיודעות לשחק כמו גברים בפריים טיים. השנייה היא שיר אלמליח. על פניו אנחנו שמן ומים: היא נשואה, לא שותה ולא רוקדת; אני חובבת אלכוהול בצהריים, רוקדת גם כשהמצלמות צורחות "את בשידור, מפגרת!" ומי יתחתן איתי בכלל. ברגעים שבהם הרגשתי שסופה של האנושות להיכחד מרוע, תמיד הייתה לי שיר שהוכיחה לי שאין דבר יפה יותר מלב טוב. אה, ושאפשר להיות המוזה של ז'אן פול גוטייה ועדיין להיות נטולת סטייל לחלוטין. השלישי הוא איציק זוהר, אותו איציק שגרם לי להיות אישה די שנואה בקרב עקרות בית שמזדעזעות מפלרטוטים. אני יודעת שהציפייה החברתית הייתה שאתנצל על הדיאלוג הזה בחצר, אבל אני לא מסוגלת. הוא חלק ממי שאני, משקף חלקיק נוסף באישיות שלי, חושף את הלילית שבי, שאותה למדתי לחבב. יש משהו משחרר וסקסי בלראות את עצמך צדה, משל היית בבר אפלולי, או, חלילה, משל היית גבר. נכון, היו מצלמות, ואני מודה שבאותם הרגעים ובחסות יין זול קצת שכחתי מהן. המחיר ששילמתי הוא שלנצח יהיו טוקבקיסטים שיקראו לי "זונה". ובכל זאת, זה שווה לי את הסצנה שבה עיניי נפערות לרווחה כשאיציק משפריץ לעברי קצף של בירה. קוראים לזה הומור, ומי שלא אוחז ביכולת הזו הוא בעיניי אדם אומלל יותר מכל בחורה שמכונה בטוקבקים "זונה".

שמלה בוטיק 77. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי
שמלה בוטיק 77. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי

פרק 3: מנקה ומלכלכת (או: שיש נקי ופה מטונף)

המטבח בבית האח הגדול הוא מרכז הבית. מי ששולט ברזיו ובקיבתם של הדיירים, בכוחו גם להשפיע על מוחם, שאט אט הופך לעיסה נטולת ביקורת עצמית. על פניו, מדובר באנשים שאכפת להם מכולם, אך בין שריפת עוגיות לבין התפחת חלה עם מסרים של אהבת חינם, התפלקו למוטי האופה אמירות של שנאה ובוז. גם סטלה עמר שלטה במטבח ביד רמה, והותירה אותו לאחר כל בישול נקי להדהים, אך מטונף ממילים רעילות. אין אקונומיקה שיכולה לחטא צורת ביטוי נטולת פילטרים המייצגת לא רק דיירים מסוימים בבית האח הגדול, אלא תרבות שלמה שמטקבקת ללא רחם, שבשם הדוגריות פוגעת בבני אדם. בזמן השהייה בבית האח התאבד אריאל רוניס, שהיה חבר של אבא שלי, בעקבות שיימינג בפייסבוק. הוא לא יכול היה לשאת את הרוע שנורה לעברו ממקלדות, את המילים שסגרו עליו עד שנהיה לו חשוך מדי בשביל לנשום. הבית, כמו הרשת, כמו החיים, לא התחשב בנשימות העצמוניות של הדיירים. במשך חמישה שבועות ידעתי שברגע שבו אני מפנה את הגב נזרקת לעברי ערמה של מילים מכוערות שכל מטרתן ליצור עניין בקרב המלחשים שמתענגים על טעמה של דיבה, ואף שהתחלתי להצמיח תאי עור של פיל, לא הצלחתי להפוך לטפלון. מה לעשות, יש לי לב, וכמו כולם גם אני רוצה שכולם יאהבו אותי. שיעור שלישי בבית האח: לא כולם אוהבים אותי, וזה בסדר. אבל זה לא אומר שזה לא מעליב. גם אני יודעת להשתמש במילים, אני הרי מתפרנסת מהן. דווקא מהמקום הזה יש לי יראת כבוד למילה, ואני מגלגלת אותה במוחי לפני שהיא ניתזת החוצה. כשמבינים כמה כוח יש למילים, לפעמים מעדיפים פשוט לשתוק.

שמלה דיפרטמנט סטור. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי
שמלה דיפרטמנט סטור. רתם איזק | צילום: גיא נחום לוי

פרק 4: נשיקה סטירה (או: כולנו אח גדול)

כשנותרתי ברשימת ההדחה עם מושיק עפיה, נירו לוי ואיציק זוהר, ידעתי שאין לי סיכוי. בכל זאת, לא עמד מאחוריי חמ"ל מעריצים ומנהלים עם אינטרסים כלכליים. אך בניגוד לימי הדחה קודמים, הפעם הרגשתי שהגיע זמני ללכת. שחוויתי מספיק, שהשמעתי את כל מה שרציתי להשמיע.

הימים שאחרי השיבה הביתה מדהימים ומחרידים כאחד. מצד אחד, אני זוכה לחיבוק ענק, מצד שני, מי שמתהלך עירום ברחוב סופו להתקרר, ולוקח זמן להצמיח שוב שכבות – עניין הכרחי להישרדות בעולם שמחוץ לנווה אילן. זה התברר כלא פחות אכזרי. אנשי תקשורת, שעד לאותו טוּטוּ חלקו איתי אופק תעסוקתי, התקשו לקבל את העובדה ש"חציתי את הקווים", ומקלדותיהם ירו חצים כואבים יותר מכל טוקבקיסט. גם חברה או שתיים החליטו לפנות את מקומן לדם חדש, אולי כי תמונה עם יותר משני לייקים באינסטגרם זה באמת דבר מרגיז. השינה נהייתה טרופה, כי לאחר 31 לילות בבית מצולם, רגילים להיבהל כשהטוסיק בורח מהשמיכה. ואיזה מוזר זה להתראיין לוואלה סלבס, הלו, זו אני! הבחורה שבוכה ברחוב ולוקחת נייר טואלט מהומלס!

ולמרות זאת, אין בי חרטה על היום שבו חייכתי ליורם זק ואמרתי "איי דו". הרי מדובר במדורת השבט, ואני פירומנית ידועה. זה שרף, זה הותיר בי צלקות, אבל זה הכאוס הנפלא ביותר שחוויתי. ובשורה התחתונה, יש לי חיקוי ב"ארץ נהדרת". נסו להתחרות בזה, מאדרפאקרס!

 

איפור ושיער שי הללי זיו ל־maroccanoil | ע. צלם יונתן ריכטר