טורנדוֹדוֹ
עם הופעה לא מתפשרת, פה שלא מפספס, מילייה חברים מתוקתק ונפש שעולה על גדותיה, השלימה החודש דורית בר אור את המעבר משפיץ הקוטור לארון הלאומי. בשיחה סוערת גילינו איך בר רפאלי קשורה לשיתוף הפעולה המפתיע עם גולף, כיצד היא מתמודדת עם הביקורות הלא מפרגנות, ומתי היא סוף סוף תלמד לבכות
בית הקפה היחיד בשכונה השקטה נאות אפקה, בשולחן האחרון בצד, מחכה דורית בר אור. היא מזמינה רק כוס תה עם נענע, מנסה לדבר בשקט, אבל היא לא שייכת לכאן. בעוד כולן מסביב מדשדשות בשעת בוקר מוקדם שכזו בג'ינס אימהות, בר אור כבר בתפקיד. סקיני שחור והדוק, מגפונים שחורים, חולצת טי שחורה וכל שרשרות הזהב שמחכות בתיבת התכשיטים של סבתא שלכן. כל הפריטים מקולקציית הקפסולה המשותפת לה ולגולף מלבד ז'קט העור עם תווית המעצבים ומשקפי השמש הענקיים. אפילו שלרשותה עומדת רשימת חברות אינסופיות מהטופ המקומי ששמחות ללבוש את עיצוביה, בר אור, 40, היא עדיין הפרזנטוריות הכי טובה של עצמה. במהלך ארבע השנים שקיים מותג האופנה שלה, היא הקפידה לזקק את האישיות המגובשת שלה לפריטים איקוניים ומתומחרים לראווה שכולן רצו לקנות, אך מעטות יכלו להרשות לעצמן. הפוטנציאל העסקי, להפריט את דודו להמונים, נבחן בשנתיים האחרונות עם כמה בתי אופנה מקומיים אבל במהלך שיווקי מפתיע הייתה זו דווקא רשת גולף המנומנמת שהגיעה לקו הסיום. "אני חושבת שלהרבה אנשים היה ברור שאני אעשה את זה עם מי שכולם משתפים איתה פעולה", היא מספרת, "אבל זה היה הרבה יותר מדליק ללכת עם האנדרדוג. לקחת על עצמי את האתגר להביא קהל חדש שאולי לא היה נכנס קודם לגולף".
את לא מפחדת מכישלון?
"אני חושבת שהוכחתי. הקולקציה תימכר כולה. תראי מה שאני אומרת לך".
למה לשתף פעולה עם חברה מסחרית, מה את צריכה את כאב הראש של ייצור המוני?
"היו ניגשים אלי ברחוב, נוגעים בי, אומרים לי 'החלום שלי זה ללבוש אותך', וזה צרם לי. אני רוצה להגשים לכולם את החלומות. אני עוזי חיטמן. אני יודעת מה זה להיות ילדה שרוצה בגד ולא יכולה, הייתי גונבת כסף מההורים כדי לקנות בגדים, אז שאני לא אתן למישהי אחרת את ההזדמנות שלה?".
קצת מפתיע לשמוע ממי שבתחילת הדרך קראה למותג שלה במובהק "לא בשבילך" (פה פור טואה). פרחת מלשרטט קו ברור לקהל היעד שלך.
"זה היה כמו לעשות הצגה לקהל מצומצם, כשברור שאת רוצה להגיע לבית ליסין, להבימה ולקאמרי. נכון, יש את הפרינג'יוּת שהיא מגניבה. אבל רציתי לקחת את זה למקומות גדולים יותר. אני רוצה הרבה מחיאות כפיים".
קיבלת מחיאות כפיים, הקו הצליח בחו"ל.
"התפתחתי. זה שזה היה סגור לא עשה את זה יותר טוב, אלא רק לבעלי אמצעים, כי הכל באמת היה יותר יקר. גולף הציעו לי הצעה מאוד אטרקטיבית שכללה חופש פעולה מלא. אני גאה בזה שאני מסחרית. אני מאמינה שזה שומר על הדנ"א שלי בצורה מאוד מכובדת".
עד כמה השיקול הכלכלי הכריע פה?
"שני הצדדים פה בשביל למכור, כולנו רוצים להרוויח. אני גם הרווחתי נגישות, שזה דבר עצום בעיניי, הרווחתי לגעת בקהל הישראלי. באתי לשיתוף הפעולה הזה ממקום יציב. הקו שלי נמכר בחנויות מובילות בעולם כמו אנטוניולי במילאנו, אמ.סי מרקט במונקו, אפרטמנט בברלין. אני מוצגת ליד סלין, ולנטינו וג'יבנשי. את האישור שלי קיבלתי. אני יכולה להיות מה שבא לי. שיגעתי אותם בגולף, ביקשתי מהם לא לעצור אותי. הייתי שותפה לכל פרט בעיצוב, אני בן אדם אובססיבי, משוגע".
לא מעייף לחיות ככה כל הזמן? להשגיח על הכל עד לפרטים הקטנים?
"מאוד מעייף, אבל אין לי דרך אחרת. כל יום אני חוזרת הביתה הרוגה, אבל אני לא יכולה לשחרר וזה גובה ממני מחיר מאוד גבוה. יש לי קריסות. מה שמקל עליי זו המחשבה שאני מסוגלת יום אחד פשוט להפסיק את זה. כל בוקר אני אומרת לעצמי 'היום נסגור את העסק? לא? טוב, תמיד יש מחר'".
האמן והמרגריטה
בינתיים בר אור פה כדי להישאר. שיתוף הפעולה עם גולף מתברר כהצלחה שחשפה את החברה בעלת הדימוי הישנוני לקהלים חדשים. כשניסינו לברר את היקפי המכירה חודשיים אחרי השקת הקולקציה, מסרו לנו מגולף: "מכיוון שאנו חברה ציבורית, לא נוכל להוציא נתונים מספריים. נוכל לציין שהקולקציה נמכרת מצוין ויש הרבה פריטים שכבר לא ניתן להשיג בחנויות כמו תיק הפרנזים השחור וקולקציית החולצות". בר אור החלה את הקריירה שלה כשחקנית תיאטרון וטלוויזיה ("שמש", "אהבה זה כואב", "פלורנטין"). היא סיימה את לימודי המשחק בסטודיו יורם לוינשטיין וכבשה את הסצנה המקומית בסערה בעיקר בזכות פה ג'ורה ומראה יוצא דופן שחרג מהנונשלנט הקוקטי הישראלי שהוצג על המסכים. אחד היתרונות החזקים שלה היה מאז ומתמיד תחזוק מיליה חברים חזק ומקושר שמיקם אותה תמיד בכל הרשימות והמקומות הנכונים. בשנת 2011הפתיעה את הסצנה כשהציגה בשבוע האופנה את הקולקציה הראשונה שלה – עם גלביות שחורות ומוזהבות על דוגמניות שדופות כשאום כולתום ברקע. הקמתו של המותג לוותה במיתולוגיה אורבנית כמו שרק דודו יודעת לייצר. על פי ראיונות שנתנה אז, הכל קרה במקרה: בר אור ישבה עם יעל רייך במסעדת קנטינה, עשתה מספיק רעש ואיש עסקים בריטי, שהוא במקרה גם אחד המשקיעים בבית האופנה טורי בארץ', התלהב והצטרף לשולחן. מכאן, כדרכן של אגדות, הדרך להשקעה הייתה קצרה.
בעוד חלק מהתקשורת מיהרה להגדיר את בר אור כקול החדש־מחודש של האופנה הישראלית ובעולם פורסמו סיקורים מפרגנים ("ווג" צרפת ואיטליה, למשל, הכתירו אותה כאחת המעצבות הצעירות המסקרנות בעולם) היו כאלו שטענו כי תהליך הפיכתה למעצבת אופנה שטחי ויחצני. בר אור לא התרגשה מהביקורת וחיזקה את הבידול בעזרת שם לא נגיש: "לא בשבילך", ופנתה בעיקר לחו"ל. לפני שנתיים, בעצת ידידה הקרוב מוטי רייף, נטשה את הגישה המנוכרת ושינתה את שם המותג לכינוי המוכר שלה "דודו בר אור". חלק מהמבקרים, ממשיכים לעקם את האף. רק לאחרונה התפרסמה כתבה במוסף "גלריה" בעיתון "הארץ" שדנה בשאלה אם בר אור היא מעצבת אופנה בעלת אמירה אופנתית או "מעצבת אופנה" שניזונה מתודעת סלבס ומהמילייה החברתי שלה. "החותם של המעצבת הוא ממילא לא לב העניין כאן", נכתב שם, "מה שמניע את העסק כולו הוא חוויית ה'מציאה', יחד עם ההזמנה להתפלש כמה רגעים בזוהר הידועני של שחקנית־שהיא־איקונת־אופנה־שגם־מעצבת".
"אני בטוחה בעשייה שלי", מגיבה בר אור, "זו אמנות שיכולה להתפרש בכיוונים רבים. יש כאלו שיאהבו וכאלו שפחות. אני לא יכולה לתת לזה להשפיע עליי. אני לא יוצרת בשביל שמבקר יכתוב".
זו אמירה שכיחה אצל יוצרים, שמחפה בדרך כלל על חוסר ביטחון.
"בעשייה אני עם ביטחון עצמי מלא. לא מחפה על כלום. למה שאתן למישהו לערער על מה שאני עושה? אם מישהו יגיד לי שזה לא יפה, אני אחשוב שאין לו טעם. אני אזלזל בדעה שלו. למה מי הוא בדיוק? מה הוא מבין באופנה בכלל? אני מאוד נוקשה עם עצמי, יודעת מתי הלכתי לאיבוד ומנסה להיות נאמנה לעצמי. נכון, היו הבלחות שנדלקתי על משהו ואחרי זה הבנתי שזה לא אני, נכנעתי לטרנדיות שלא הייתה נכונה לי. כל ביקורת מהסביבה אף פעם לא תגיע לביקורת הנוקשה שאני נותנת לעצמי".
את רואה את עצמך כמעצבת אופנה?
"אני רואה את עצמי כאמנית. כיוצרת. כל הקישקע שלי בחוץ. בסופו של יום אני אמן ולא שום דבר אחר".
איך את מתמודדת עם הביקורת? את הקושי לקבל את המעבר ממשחק לאופנה?
"במובן מסוים אני נותנת להם את זה. יש משהו בדמות שיצרתי, שלא שמה זין. אין לי ספק שהם מרשים לעצמם לשאול אותי שאלות יותר קשות ממה שהיו שואלים מישהו אחר, כי הם יודעים ש'איי קן הנדל איט'". האמת, אני רגילה ליותר רע, אני מרגישה שהם התמתנו".
מאיפה זה נובע?
"אני יצרתי את זה לגמרי. האכלתי את כולם רוע ובחריפות בכפית. עשיתי כתבות אקסטרווגנטיות עם כל מיני משפטים פומפוזיים שיצרו את האנטגוניזם הזה".
למה?
"נקטתי את גישת ה׳לא אכפת לי אם תרצו אותי או לא, אני לא רוצה אתכם׳. זה היה מכוון. שילמתי את המחיר, לטוב ולרע, ועכשיו אני מספיק חכמה כדי לקחת את ה'פה פור טואה', להנגיש אותו בגדול ולראות כמה אנשים כן רוצים את זה. היום אני מוכנה לקבל את האהבה הזו ולא לפחד ממנה. זה לא בא ברגע אחד, להפסיק את המלחמה עם עצמי. היו טיפולים, הייתה השלמה עם מי שאני. הבנתי שאני לא חייבת להתראיין ולתת כותרת בומבסטית או לשחרר מילים גסות. הייתי כמו האישה שבאה לנאום עם מחשוף. הבנתי שאת לא צריכה להיות עם השדיים בחוץ כדי שיקשיבו לך".
אנשים מפחדים ממך?
"אני יודעת שכן, אבל לא מבינה למה. בדיוק עכשיו היה לי איזה ויכוח ומישהו בכה ממני ואני ככה צורחת עליו 'למה אתה מפחד, למה אתה בוכה?!'. אני את הבכי שלי מוציאה בדברים אחרים. קשה לי לבכות. חוסר האונים שגורם לאחרים לבכות מוציא אצלי צעקות ואיבוד שליטה. זה הבכי שלי. קשה לי שאנשים לא מבינים את זה. זה קונפליקט מאוד גדול בחיים שלי. גם אני בוכה, בדרך שלי, תחבקו אותי! אני זו שמסכנה למרות שאני צורחת פה כמו מופרעת". למרות שהראיון עובר בשלווה יחסית, דווקא בשיחת ההשלמה יוצאת לה הדודו, במיוחד כששואלים אותה על המותג הנושא את שמה, נושא שמדליק אותה בשנייה.
כמה כסף השקעת במותג שלך?
"נראה לך שאני אענה לך על השאלה הזו? ממש ממש לא. זו שאלה מאד חוצפנית לשאול. עוד מעט תבקשי ממני לפתוח את הספרים שלי. מי שואל שאלה כזו. בחיים אני לא אענה לך על דבר כזה".
שאלה לגיטימית. זה מסקרן הרבה אנשים.
"הם יכולים להמשיך להסתקרן".
האליטות החדשות
אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם של דודו, רואים חיים דבש: מסיבות עם ליידי גאגא, ארוחות ערב עם ריקרדו טישי ומסיבות סודיות עם החברות הכי טובות יעל פוליאקוב ובר רפאלי. גם כשמדברים איתה, הניימדרופינג שיכול להישמע מתיימר מפיו של כל ישראלי אחר, מרגיש חלק מהאישיות הכוללת שלה. גם בצד העסקי־עיצובי היא צמודה למי שהפכו למכתיבי הטון האופנתי בישראל – מפיק העל מוטי רייף, המעצב מיקי בוגנים, הסטייליסט סיימון אלמלם והצלם עידו איז'ק. "זו חברות עסקית ואישית שמרימה אותי ומלווה אותי כבר 02 שנה. הם איתי בשגעון. יש לנו שפה משותפת. אנחנו אוהבים את אותם דברים, בעלי אותו הטעם ומבלים באותם מקומות".
יש טענה שאתם גם חבורה סגורה ששולטת בטעם המקומי.
״אנחנו אנשים מאוד פתוחים. האם אנחנו מנחילים את הטעם? ברור. יצרנו משהו בולט מאוד ואנשים רוצים להיות כמונו".
החבורה הזו גם מעניקה לכם הרבה כוח והזדמנויות שלאחרים אולי אין גישה אליהם. העסקה עם גולף, למשל, נרקמה בזכות ציפי רפאלי.
"הקשר עם אלי מיזרוח (מנכ"ל קבוצת גולף – ה"ר) באמת נוצר דרך ציפי. סיפרתי לה על מהלך שעומד לקרות עם מישהו אחר ואז היא אמרה לי שבגולף התחלף מנכ"ל, שמחפשים שם דברים חדשים, ולפני שאני סוגרת, ללכת לפגוש אותם. היא גם הייתה בפגישה עצמה. ציפי ובר הן חברות מאוד טובות שמפרגנות לי. בר הגיעה לסטודיו שלי וקנתה ככה, בלי לבקש הנחה, בלי מתנה. בלי 'אני בר רפאלי'. אדם מדהים".
אלון לבנה הסיר את מועמדותו מטקס פרסי האופנה כשטען שהכל מכור ושהפרסים מחולקים שוב ושוב לאותם אנשים.
"אני לא נכנסת לזה ולא מחפשת את הפרגון שלהם. זו אני ואלו החברים שלי. מה אני יכולה לעשות? לא לבלות עם החברים שלי? את רוצה שאני אצטלם עם אנשים שאני לא מכירה? (צוחקת) אם זה מעצבן אנשים, והם מרימים גבה, אין לי מה לעשות". החצי השני הצמוד אליה בחבורה הוא בן זוגה איש העסקים זיו שני. השניים הורים למונה בלה, 4, ולעדה בת שנה וחצי.
איזו בת זוג את?
"חברים שלי היו קוראים לי הודיני. כי ברגע אחד הייתי עושה דליט ונעלמת. עד זיו. הוא העוגן שלי. הוא מגדל את הבנות לבד, נותן לי גב. בלי רשותו לא הייתי יכולה לעשות כלום. אני חושבת שהוא עדיין פוחד שאני אעלם. יש סיכוי שהוא יגיד לך שכל טיסה הוא לא יודע אם אני חוזרת. זה נורא להגיד את זה".
איך הוא מגיב כשאת מתרסקת?
"הוא יודע שאני צריכה את זה ושאיתו יש הרבה פחות התרסקויות. יש לי גם שתי בנות, זו פריבילגיה להיכנס לדיכאון. אני מנסה לעשות את זה בשקט ואומרת לו 'זיו, תעזור לי לעבור את הדבר הזה'. השיגעון שלי חייב מסגרת, חייב תיחום מאוד מדויק, אם לא, אני אלך לאיבוד. לא סתם ההצלחה שלי באה אחרי זיו והילדות. לפני הייתי משתגעת, ועדיין, החיים שלי מלאי עליות ומורדות. הדברים גובים מחיר גבוה״.
מה את מפסידה?
"את הבנות. אני כל הזמן בנסיעות. יש כבר ביקורת בגן כשרואים את זיו או את המטפלת ואומרים 'אה, אימא שוב בחו"ל'. יש לי רגשות אשם בלתי פוסקים. מזל שמונה קטנה ולא יודעת מתי יום ההולדת שלה, כי רוב הזמן אני לא פה ואני ממציאה לה ימי הולדת (צוחקת). אני מלמדת את הבנות שלי לחלום את החלומות, לרדוף אותם ולנסות להגשים אותם. לאכול את הכל".
יכול להיות שישראל קטנה עלייך?
"לא. אני אוהבת את ישראל. אין דבר יותר כיף מלעשות את זה בבית שלך. אבל אני לא יכולה להגיד לך שעוד חצי שנה אני לא אעזוב את הארץ. קשה להיות פה כשאת עושה הכל בחו"ל.״
לאן את רוצה להגיע?
"עוד לא החלטתי. הייתי בפגישות עם בתי אופנה הכי גדולים בחו"ל והחלטתי שזה עוד לא נכון לי. שאני רוצה לבסס את מעמדי בתור חברה פרטית עם השם שלי. מצד שני יש לי בראש כל רגע את המחשבה שזה יכול להפסיק. שברגע אחד הכל יימאס".
צילום גיא כושי ויריב פיין, סטיילינג סיימון אלמלם, ניהול קריאייטיב טל קליינבורט, איפור ושיער מיקי בוגנים