חשיפה מלאה: איילת זורר ותמר קרוון בשיחת נפש
שתיהן אימהות שמגדלות ילד אחד, אומניות שעסוקות בתהליך היצירה של עצמן ובחיפוש מתמיד אחרי הבית. איילת זורר ותמר קרוון נפגשו לשיחת נפש אינטימית ולהפקה חשופה במיוחד
איילת: תמר, נפגשנו כשהיינו בנות 20 ומשהו ואת צילמת אותי לכתבה על הסידרה פלורנטין. עברו מאז הרבה שנים שבהן את המשכת לצלם ואני לשחק. תהליך היצירה שלך השתנה?
תמר: אני חושבת שהוא דומה מאוד מאז שאני קטנה. יש לי תמונה בראש, אני רואה אותה לפרטי פרטים, ואז כל מה שנותר לי הוא לממש אותה. מה שכן השתנה הוא הרצון שלי לנסות דברים שפחדתי מהם.
א: זה תיאור מדויק גם לגבי. אני רואה את הסרט או הסצנה בעיני רוחי. הבעיה היא שבקולנוע ובתיאטרון הוויז׳ן שלי חייב לעבוד עם זה של האחרים. ופה מגיעה למידה של עבודה עם אנשים, דעות שונות, וויז׳נים שונים – ואת זה לקח לי זמן ללמוד. אני מורכבת מהרבה חלקים שלא לגמרי מתקשרים. אני יכולה להיות נערת מדבר שמגדלת עגבניות או שוחה עם דולפינים ולא חושבת פעם אחת על משחק או חיה אורבנית ניו יורקרית שמסתובבת בגלריות ולובשת בגדים אוונגרדים או אימא משעממת שלובשת ג׳ינס ורואה ריאליטי. וכל אחד מהצדדים, וציינתי פה רק חלק, מרוסנים.
ת: כל כך מזדהה. איפה את לא מרוסנת?
א: כשאני משחקת דמות. ואני חושבת שאת מבטאת את עצמך אולי באותו אופן בצילום.
ת: אצלי יש פער עצום בין מה שיוצא החוצה, ביטחון עצמי, עצמאות, כוח, לבין מה שיש בפנים, חלקים קטנים שנשברו בי כילדה ומאז אני מדביקה אחד ועוד אחד. אני כל כך עסוקה בלהסתיר את זה שאני פגיעה, וצריכה ורוצה. זאת אחת הסיבות שרציתי שתהיי כמה דמויות בצילומים, כי הרגשתי שגם אצלך חיות כמה נשים בו זמנית. את חושבת שזה קיים בכל אישה?
א: לא בטוחה. אולי אצל כל אדם בצורה כזו או אחרת, אבל אצל יוצרים יותר.
ת: ואולי נהיים יוצרים כדי לתקן איזה פצע?
א: אני חושבת שלכולם יש פצע כזה או אחר, אבל אולי אצל יוצרים יש שאלת זהות. אני כבר ילדה גדולה, אבל הזהות שלי עדיין לא מוגדרת לחלוטין. את מרגישה ששלך כן?
ת: הדבר שמגדיר אותי הוא האימהות. זה המקום היחיד שברגע שהוא קרה לי הבנתי שזה מה שרציתי להיות כל חיי: אימא.
א: נכון, זה מגדיר. הבן שלי בן 12 ואני כבר עוברת רבע משברון עם ההבנה שכשהוא יפרח מהקן אני אצטרך להתמודד עם שאלת הזהות שלי כאימא לדבר הכי מתוק בתבל. אז איך זה נראה מהצד שלך? מישראל?
ת: החיים כאן מורכבים מאוד. אני צריכה לתת למתבגר שלי לפרוש כנפיים למרות שכל מה שאני רוצה זה שהוא יחזור להיות בן שמונה ויתחבק איתי בלי הפסקה.
א: אתמול שמעתי שיחה של הבן שלי עם חברים, הוא אמר שאני אימא שלו וגם חברתו הטובה. הלב שלי פרפר משמחה.
ת: הבן שלך – רואים עליו שהוא ילד אהוב.
א: כן, אנחנו דומים בהרבה מובנים, ובאלה שלא, אני מרגישה שאני רואה אותו. מעניין, שתינו אימהות לאחד.
ת: אצלך זה מבחירה?
א: גם וגם. מעין תחושה שככה זה צריך להיות. ילד אחד הוא מלך ומקבל הכול, וגם קצת פחד כי הייתי רחוקה מהמשפחה ולא ראיתי את עצמי עוברת תהליך של היריון ולידה וגידול עוד ילד בלי שבט סביבי. אבל החלק הראשון מקבל דגש גדול יותר. עכשיו כשהילד שלך בן 16 ואת רוצה לצלם סרט, זה גם סוג של פרישת כנפיים שלך.
זה קשור?
ת: כתבתי תסריט בחופשה באיטליה לפני שש שנים. ונכון, אולי היום אני מוכנה להוציא אותו מהמגירה כי הילד כבר עצמאי. בכל מקרה, אצלי הקריירה הייתה תמיד במקום השני.
א: ברור, ככה גם אצלי. בשנתיים האחרונות ויתרתי על הרבה תפקידים כי יש בית ספר וליעד כבר לא יכול לנסוע איתי לכל מקום.
ת: ואת מרגישה שאת מפסידה או מקריבה?
א: לא, כי כשאני מוגבלת אני יוצרת יותר. לכל מטבע שני צדדים.
ת: כשהיית ילדה חלמת להיות שחקנית?
א: לא. אהבתי קולנוע מאוד! הייתי מחכה לסרטים הערבים של שישי, ולחברי הטוב דאז רועי היו סרטי וידאו של וודי אלן, מונטי פייטון והפנתר הוורוד. הראש שלי היה מלא בסיפורים, אבל לא חשבתי להיות שחקנית.
ת: ואני הייתי בטוחה שאהיה שחקנית!
א: איזו שחקנית היית?
ת: קומית. וברור שמיד עוברת לבימוי.
א: קולנוע הוא מאהב גדול אך בוגדני.
ת: גם תעשיית האופנה בוגדנית. בצילומים שלנו התמסרת אלי בצורה כל כך טוטאלית שזה נשאר איתי כמה ימים טובים. לא ביקשת לראות פריים אחד, זה נדיר מאוד.
א: ביקשת שאסמוך עלייך אז סמכתי. יש לי כמה תפקידים שבהם שיחררתי שליטה והם האהובים עלי, "מינכן" ו"האסונות של נינה".
ת: באסונות של נינה היו לי צמרמורות בכל פעם שהיית על המסך.
א: משחררים שליטה בגלל היחסים עם יוצר אחר. בדומה לאימהות, אם הוא רואה אותך את מרגישה את זה, מעין אהבה בלתי אמצעית בין נפש לנפש. ברגעים האלה משחררים שליטה כי מרגישים בבית.
ת: איזה כיף לשמוע. איזו דמות הכי אהבת ממה שצילמתי אותך?
א: אני יכולה לומר שהתלתלים זה הכי אני. לצלם עם אישה או להיות מבוימת על ידי אישה זה כיף אחר.
ת: אני אוהבת לצלם נשים.
א: התאהבת פעם בגבר שצילמת?
ת: אני מתאהבנית סדרתית. בפרח יפה, כריך אבוקדו ובתכל'ס כמעט תמיד קצת מתאהבת במי שאני מצלמת. יש במאי שהיית רוצה לעבוד איתו?
א: האחד מת – קישלובסקי. ביום שהאסונות של נינה היה בסאנדנס, עמדתי בפינת החדר ובכיתי על החלום שהתנפץ. קלינט איסטווד, עוד יש תקווה. דארן ארונופסקי שכמעט עבדתי איתו, פטי ג׳נקינס הגאונה וג׳יין קמפיון.
ת: מה זה בית עבורך?
א: כשאני חוזרת אחרי נסיעה ארוכה לוקח לי זמן להרגיש בבית, ולפני שאני עוזבת אני נהיית עצובה ולא נינוחה. בית זה הכול עבורי והמקצוע שלי ממש מאתגר במובן הזה כי הוא נטול בית.
ת: אני חושבת שבגלל שטולטלתי כל כך הרבה בחיי בגלל העבודה של אבי, הפסל דני קרוון, בית בשבילי זה הכול.
א: אני בן אדם שנרגע מסידור ארונות, אז דמייני אותי מסתובבת עם מזוודה. אם את צריכה עזרה בסידור ארון אני שם.
ת: חבל שאת גרה כל כך רחוק, כי אצלי מחכים לך ארונות, לא ארון.
א: זו קנאה!
ת: אותי מרגיע מאוד לבשל ולאכול.
א: זה בית. אני הכי אוהבת לבוא לחברות שמבשלות. מה התבשיל הכי טוב שלך?
ת: בולונז. ושלך?
א: קציצות תרד. דייט אוכל בביקור הבא שלי. נהייתי ממש רעבה.
ת: גם אני. אז שאלה אחרונה: יש חלום שעוד בא לך להגשים?
א: יש מלא עוד לא הספקתי כלום! אני רק במדרגה שתיים בסולם.
צילום, סטיילינג וכתיבה תמר קרוון
איפור מורן סטויצקי לסולו במוצרי אסתי לאודר
שיער ליאור גרין לסולו במוצרי label .m
ע. צלם אסף שמע לסטודיו DNA
ע. סטיילינג ירדן כהן
ע. איפור הגר שרון