עוברת צד: נינט טייב בתפקיד המראיינת

ז'קט ולנטינו לאניגמה, חולצה אוסף פרטי, מכנסיים אספרי לבוטיק טקטיק, כובע מזון מישל לאניגמה. נינט טייב | צילום: גיא כושי ויריב פיין
ז'קט ולנטינו לאניגמה, חולצה אוסף פרטי, מכנסיים אספרי לבוטיק טקטיק, כובע מזון מישל לאניגמה. נינט טייב | צילום: גיא כושי ויריב פיין

הבת אמיליה, המזרחיות, מחיר הפמיניזם, הפחד מהמצלמה והמסע המאתגר. נינט טייב בחמש שיחות אינטימיות עם אנשים שהיא אוהבת

88 שיתופים | 132 צפיות
עם שלי יחימוביץ'. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, ג׳ינס אוסף פרטי טבעות מאיה גלר נעלים איזבל מארה לאמור | צילום: עידו איז'ק
עם שלי יחימוביץ'. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, ג׳ינס אוסף פרטי טבעות מאיה גלר נעלים איזבל מארה לאמור | צילום: עידו איז'ק

מפגש 1: שלי יחימוביץ'

חברת כנסת, המחנה הציוני

נינט: היי שלי, תודה שבאת. עדיין חקוק לי בראש הפוסט שלך שתמך במאי פטאל, החיילת שהוטרדה על ידי המפקד שלה. ניסחת את המציאות בצורה מדויקת. בזכות זה אני קוראת לך לוחמת צדק, לוחמת אור. מאחר שהנושא שלנו הוא יצירה ויצירתיות, רציתי לדעת איפה היצירתיות פוגשת אותך בעולם נטול חופש כמו פוליטיקה?

"להילחם על מי שאת זה התנאי הבסיסי ליצירתיות. הסתכלתי עלייך נפרדת מתפקיד 'המאמי הלאומית' ונלחמת להיות מה שאת באמת. אם את מסורסת וצריכה לרצות יותר מדי אנשים, את מאבדת זהות וגוועת מבפנים. תמיד יהיה בחוץ מי שיצליף, ואני חווה את מה שאת חווה, כי צריך הרבה תעוזה על מנת להשמיע את הקול האמיתי שלך".

בדיוק! אמרת את הכל. במיוחד בעולם שבו יש הרבה אנשים חזקים שחושבים שיודעים הרבה יותר ממך.

"את אולי לא יודעת, אבל עזרת לי לחוקק שני חוקים בכנסת: חוק הטקסטיל הביטחוני וחוק הדגל המחייבים את כוחות הביטחון לרכוש עבודות ממפעלים מקומיים. כשסגרו חלק מהמפעלים ופיטרו את אימא שלך מרסל בין השאר, זה אפשר לאנשים לראות שיש בני אדם מאחורי המספרים, וזה עזר מאוד".

מסקרן אותי איך את מצליחה להישאר נאמנה לאמת שלך. במיוחד כשיש סביבך הרבה גורמים שמושכים לכיוונים שונים.

"זה קשה. בעיקר בגלל שהרבה פעמים אני אומרת דברים לא פופולריים. לפעמים זה יוצר דילמה, כי הדברים שאני אומרת עלולים לפגוע בי, אבל אז כשאני מתלבטת, אני תוהה בשביל מה אני פה בכלל".

האם גם בעולם שלך, שכביכול אמור לתקן עוולות, יש שוביניזם?

"ברור. העולם מלא שוביניזם. אני נתקלת בזה ללא הפסקה. גם כשאת חזקה ומעמדך כביכול מובטח, תמיד תהיי הקטנה".

את זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנת שאת פמיניסטית?

"זה קרה בכיתה ח'. בבית הספר היה נהוג להפריד בין הבנים שהלכו לחקלאות והבנות שהלכו לכלכלת בית. המורה כתבה על הלוח את תפקידי האישה, שהם לנקות, לכבס, להכין אוכל ולטפל בילדים, ובשנייה אחת מזוקקת הרגשתי זעם ותחושת אי צדק. קמתי, אמרתי לה שאני מתכננת לעצמי עתיד גדול יותר, ויצאתי מהכיתה".

אנחנו שואפים לשלווה ולרוגע, אבל לפעמים הזעם מקדם אותנו, בייחוד ביצירה. רק לאחרונה קראתי את הריאיון עם עומר אדם ומשה פרץ ב"ישראל היום" על תפקיד האישה, וזה עורר בי זעם.

"קראתי את זה, אבל ראיתי שהרבה גברים גינו אותם. זה שינוי דרמטי לחיוב. אני בת 55, פמיניסטית מגיל 14, דברים שבעבר היו קיצוניים, נמצאים היום במיינסטרים".

אז אנחנו אופטימיות! ספרי לי על ההעדפות המוזיקליות שלך, הופעות? בילויים?

"המחיר הכי כבד בחיים הפוליטיים זה שתרבות הפנאי נכחדת. מה שנשאר לי זה הבישול. אורי אורבך ז"ל, שגם הוא היה עיתונאי שעבר לפוליטיקה, אמר פעם שעיתונאי זו תרנגולת שמטילה ביצה, ופוליטיקאי זו תרנגולת שנותנת את הבשר שלה. אם את רוצה להשיג משהו, זה שיעבוד טוטאלי".

ידעת שזה יקרה?

"לא יכולתי לדמיין כמה תובעני זה יהיה. את רואה סבל ואי צדק, ואת מנסה לטפל בהמון דברים ואי אפשר. אז את צריכה לבחור את המאבקים, וזה מתסכל מאוד. אבל ספרי לי עלייך, על מה את עובדת עכשיו?".

אני עובדת על השירים לאלבום, כתבתי שיר חדש "מה קרה", על המקרה של מאי פטאל. זה הרתיח אותי, הסטירות שהיא חטפה מאנשים, בגלל שהיא יפה, בגלל שהיא העזה לשים תמונה עם בגד ים. הרגשתי זעם ענק, והפכתי אותו לשיר.

"תמיד ידעת שאת גם כותבת?".

התעסקתי בהתחלה בלפתח את השירה, אבל הרגשתי שבוער בי להגיד משהו. יחד עם זאת עשיתי עם עצמי הסכם – לא לכתוב בכוח, אם אין לי מה. זה עיקרון חשוב אבל כרגע יש לי הרבה מה להגיד.

"צודקת. אפשר גם לשתוק, ובסוף זה מגיע. לא צריך להגיד מילים סתמיות, אלא מילים שיש להן משמעות".

עם רופאת הנשים ד"ר רונית אלמוג. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה וג׳ינס אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק
עם רופאת הנשים ד"ר רונית אלמוג. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה וג׳ינס אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק

מפגש 2: ד"ר רונית אלמוג

רופאת נשים בכירה בבית החולים ליס, מרכז רפואי איכילוב. ליוותה את נינט במהלך ההיריון והלידה

אני רוצה להסביר למה בחרתי לראיין אותך. כל הפרויקט הזה נעשה תחת מטרייה של יצירה וכשחשבתי על כל המשתתפים בו, פתאום הבנתי שהיצירה הכי מדהימה שלי שוכבת לידי בסלון. המחשבה הבאה שלי הייתה: רונית! בלעדייך אני לא יודעת איך הייתי עוברת את הלידה. הסתכלתי עלייך וידעתי שהכל יהיה בסדר. אז קודם כל רציתי לומר לך תודה. ועכשיו לשאלה שלי: כל לידה זה רגע אלוהי. כשזה הופך לעיסוק ולמקצוע זה עדיין מרגש כל פעם מחדש?

"כן, תמיד. וזה באמת מדהים. לא משנה בכמה לידות השתתפת, זו עבודה שיש בה ריגוש אינסופי, אי אפשר להישאר אדיש, זה משהו שהוא חזק ממך".

ואת לוקחת את כל הרגשות המטלטלים האלה איתך הביתה בסוף היום?

"כן. לטובה וגם לרעה, במקרים של לידות זה ממלא באופטימיות אבל יש גם מקרים אחרים, דברים לא קלים. וזה מלווה אותך, אי אפשר לעשות את הניתוק הזה".

בזכות זה את רופאה כל כך מיוחדת. חשוב שיהיה איתך ברגע הזה מישהו שמצד אחד יודע מה הוא עושה ומצד שני מגלה רגישות.

"היה לי את הכבוד להיות איתך בלידה. היה לך לא קל, זה לקח המון שעות והייתה לי תחושה שכבר קצת התייאשת".

זה נכון, נאבקתי להישאר חיונית וזה לא היה פשוט.

"ואז הגיע רגע שאמרתי 'זהו, מחליפים צד בתקליט'. זוכרת? פתחנו את הווילונות, נתנו לאור להיכנס וכל האנרגיות בחדר השתנו. אני זוכרת שיוסי בחר ברגע הכי מדויק שיר שאת אוהבת ואמיליה נולדה בשיר. זה היה מרגש מאוד".

פתאום זה קרה, משהו בי השתחרר בזכותך. את היית לצדי ברגע הכי משמעותי בחיים. די, השיחה הזו עושה לי להתגעגע אליה!

"איזו אהבה זו, אה? וזה הולך ומתעצם".

את אימא לשלושה ואת אישה קרייריסטית. את אוהבת לעבוד, זה החיים שלך.

"כאן נכנס התפקיד של בן הזוג שלי, שללא התמיכה שלו לא הייתי יכולה להגיע לאן שהגעתי. ויש לזה גם מחיר, כי כשהילדים באמצע הלילה קוראים לאבא ולא לאימא – זה כואב. אבל אני חושבת שמצאתי את הדרך לשלב בין האימהות לקריירה: הזמן שלי איתם איכותי מאוד, אני איתם באופן טוטאלי. אני גם משמשת להם דוגמה, שחשוב להיות חרוץ, לאהוב את העבודה שלך. ואני מרגישה שהם גאים בי, אז כנראה שאני עושה משהו נכון".

לפני אמיליה, הייתי יכולה להרשות לעצמי לנגן, להקשיב למוזיקה, לכתוב. היום זה אחרת, חלוקת הזמן מן הסתם השתנתה. אני רוצה לחנך אותה לעבודה קשה, להתמדה, ללכת עד הסוף עם הדבר שלך, אבל אני גם רוצה להיות שם בשבילה ולא להצטער בדיעבד. אז כרגע אני באמת מנסה ללמוד את הדרך ולנווט במפה הזו. אבל תגידי, מתי מגיע הרגע הזה שהיא צועקת עלייך 'אימא, תעופי לי מהעיניים!'? אני כבר מוכנה.

רונית: "יש לך עוד קצת זמן, אבל טוב שאת מוכנה מראש. אצל בנות הכל קורה מהר".

עם מאור זגורי. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, מכנסיים אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר, מגפיים איזבל מארה לאמור | צילום: עידו איז'ק
עם מאור זגורי. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, מכנסיים אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר, מגפיים איזבל מארה לאמור | צילום: עידו איז'ק

מפגש 3: מאור זגורי

במאי ותסריטאי. יוצר הסדרה "זגורי אימפריה" שבה שיחקה נינט בתפקיד ראשי

מאור, היצירה שלך, "זגורי אימפריה", היא הדבר הכי אמיץ, שלם ומדויק שנתקלתי בו. אתה אומר כל מה שאתה רוצה אבל לא בהתרסה. בעיניי, מבחינת הטעם, הצלחת לפצח את הגנום התרבותי של מדינת ישראל בלי להתפשר על האיכות.

"גם את לא מתפשרת".

נכון, אבל אני עדיין מנסה לפצח את הנאמנות לעצמי ביצירה. כשהגיעו אליי התסריטים הרגשתי שאתה כותב את המחשבות שלי. יצא לי צחוק מתפרץ. הצלחת להעביר לקהל כל כך הרבה דברים שעברתי בילדות ובהתבגרות ולא ידעתי לשים עליהם את האצבע. קודם כל רציתי לשאול, מה זו יצירה בשבילך?

"זה דבר מדהים ומסוכן. למשל, עכשיו אני עובד על 'המלט', לוקח טקסט שנכתב לפני 500 שנה, מעבד אותו, ומה שקורה לי זה שאני בא הביתה ואני מאוהב. זה הדבר הכי קרוב ללהיות בן 15 ושמישהי מתנשקת איתך. אתה מתהלך בתוך הילה".

לי זכורה במיוחד חוויית תיאטרון מהתיכון. לקחו אותנו לראות את "קן הקוקיה" עם רמי הויברגר. היינו בני 16, מאחורה צעקו, נתנו כאפות וזרקו ביסלי – ואני מהופנטת. זו הייתה חוויה אדירה בשבילי. בסוף ניגשתי אל רמי הויברגר כדי להגיד לו שהוא היה מדהים. בגלל זה אני אף פעם לא מסרבת למי שמבקש ממני תמונה, כי הייתי בצד השני. שם אני חושבת שבעצם התאהבתי בבמה. מאיפה הגיעה לך האהבה לתיאטרון?

"התחלתי לכתוב בגיל 27 בשביל לקבל מלגה. זה היה אילוץ שיצר השראה. מפה לשם הלכתי לאודישנים, עברתי שלב, פתאום הייתה סדנה והתחלתי להתעניין בזה. לא הייתה לי שום אהבה לתיאטרון".

אז לא היה לך ברור מילדות מה אתה רוצה לעשות.

"בכלל לא. רק בגיל מאוחר התחלתי לכתוב ולהבין שאולי אני איכשהו טוב בזה. זה קרה מתוך עבודה, אינטואיציה".

והעובדה שאין לך השכלה ממסדית? אנשים מסביב הרימו גבה?

"בטח, עדיין".

הסתובבת עם רגשי נחיתות?

"לא. אבל זה אופי. זה בא לי מאבא שלי. הייתה לו טקטיקה, לא מאוד בוגרת, של 'שלום שלום, מה שלומך?' ובראש אתה בעצם אומר לו 'לך כוס אומו'".

ברור, מכירה את זה. בטח הרגשת צרות עין מהרבה אנשים.

"לגמרי. במיוחד בתיאטרון. זה מקצוע של מבוגרים יותר, אין הרבה במאים צעירים ואני אפילו לא עברתי את המסלול המקובל של להיות עוזר במאי, אז בכלל פתחו עיניים".

וזה שאתה מזרחי?

"אני מודה שרק אחרי ש'זגורי' יצאה הבנתי שבעצם קיפוח זה קודם כל אצלך בראש. יש קיפוח, אני לא אומר שלא. אבל רק אתה יכול לתת לזה תוקף. זה לא יתקיים אם אתה מספיק חזק בתוך המזרחיות שלך, או נכון יותר בתוך ההוויה שלך. קיפוח היום זה לא אם אתה מתקבל או לא לעבודה. זה יושב במקומות אחרים. למשל, הזכות לעשות פופ. הטיעון הכי נפוץ נגד מוזיקה מזרחית הוא שהמילים שטחיות והמוזיקה גנרית, אבל פופ בצורתו המערבית זה קול וכיף ומקפיץ. גם לנו יש זכות לפופ, למה צריך לחטוף ביקורות על שטחיות? זו כמובן רק דוגמה".

במקרה שלי נתקלתי בתגובות רבות מהסוג של "היא מקרית גת, היא מרוקאית, מה לה ולרוקנ'רול?". הרי אם הייתי באה ממקום אחר זה לא היה קורה. ב"זגורי" שמת את זה בפרצוף בצורה נקייה ומתוחכמת.

"היה לי חשוב שהביקורת תהיה לא רק מאשימה אלא גם פנימה. להראות איך אנחנו מנציחים את זה. אבא שלי לא מתבייש להגיד 'בואו נישאר כולנו בבאר שבע. נהיה בינוניים אבל נהיה יחד'".

להורים לא ברור למה אתה רוצה להיות אינדיבידואל, להתפתח, לפרוש כנפיים. כשעברתי לתל אביב אימא שלי לא הבינה למה, וכל הזמן שאלה מה רע פה. היו לנו הרבה ויכוחים.

"מערכות היחסים הפסיכולוגיות בתוך המשפחות האלה זה אהבה שהיא עזה כל כך בלי להיות מינית. זו אהבה מטורפת אבל שורפת. והיה לי מעניין לחקור את זה ולהביא את זה לטלוויזיה".

בוא נדבר על ביקורות. "זגורי" הייתה קונצנזוס גם מהבחינה הזו.

"הייתה ביקורת שלילית אחת, מעליבה. זה היה מעט אחרי תחילת העונה. מישהו כתב 'מאור זגורי מכר את העדה שלו בשביל רייטינג, הוא מבזה את התרבות שממנה בא'. ואני התפתיתי להגיב לו, כבר לא יכולתי להחזיק".

אני שואלת את זה כי אם יש יצירה שהיא שלמה מבחינתי, לא משנה מה יגידו עליה, זה לא יחדור. אבל אם יש סדק ולו הכי קטן בתחושות שלי – כל אחד יכול להגיד משהו הכי קטן ואני מתמוטטת.

"זה כל כך נכון".

יש לך קטע עם פרטים קטנים. זה חלק מהקסם שלך, אתה מהמתבוננים.

"אני מרגיש שמעבר לעובדה שהפכתי את זה לקריירה, ההתבוננות היא קללה בחיי היומיום".

כי אתה לא באמת חווה את הדברים.

"זה להיות הילד שיוצא לטיול ומצלם תמונות. כל השאר גם נהנים וגם יש להם תמונות אחר כך".

עם אמיר (סמי) גבריאל שבת. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, ג'ינס ונעליים אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק
עם אמיר (סמי) גבריאל שבת. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, ג'ינס ונעליים אוסף פרטי, תכשיטים מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק

מפגש 4: אמיר (סמי) גבריאל שבת

אמן פלסטי. חבר ושותף עסקי של בן זוגה של נינט, יוסי מזרחי

הכרתי אותך דרך בעלי יוסי, שאתם גם משפחה, גם חברים וגם שותפים. בהמשך גיליתי שאתה צייר־על, ומה שכל כך קסם לי בך זו הטוטאליות. אתה עסוק באמנות שלך בכל רמ"ח איבריך, קם עם זה בבוקר והולך לישון עם זה בערב.

"מבחינתי אין ברירה. אתה משחק את המשחק של להביא לחם ופרנסה ואז אתה מוצא את עצמך ריק ובלי טעם לחיים. הרי גם ככה אתה נאבק, זה המקום שאנחנו חיים בו, תמיד יהיה מרדף. אז לפחות שתהיה סיבה".

לאחרונה הצגת לראשונה תערוכה בשם "51 NIS" בגלריה ביפו.

"כן, זו חוויה ראשונה עבורי. אני לא בטוח שאני מתחבר לקונספט של עבודות שמוצגות ונמכרות כל אחת כיחידה. בא לי לשבור את זה, בתערוכה הבאה שלי כל העבודות בה יימכרו כיחידה אחת".

בוא נדבר על כסף ואמנות. הכסף מלכלך?

"לא. זה שאני לא יודע איך להתנהל עם כסף זו כבר הבעיה שלי, אבל בגדול זה סוג של הערכה והוקרת תודה. אתה יכול לפגוש עבודה ולהתרגש ממנה ולשאול כמה היא עולה. וזה בסדר גמור. לפעמים זה נוגע במקומות שאומרים לך, 'וואלה היא לא שווה את המחיר'. ושימוש בכסף כדי להביע עמדה ביקורתית הוא בעייתי".

לי לקח המון זמן להבין שהעולם הזה מורכב גם מחומר. כלומר, לא רק רוח. לא הבנתי איך זה שאני עושה מוזיקה שאני הכי מאמינה בה, והקהל בהלם, כועס עליי, שונא אותי! ואיך זה יכול להיות? זו האמת שלי. אז אחרי הרבה קללות ונשיכות שפתיים עברתי את זה. כי יצאתי לדרך הזו ואין לי אפשרות לחזור אחורה, זו אני.

עם גיא כושי ויריב פיין. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, מגפיים איזבל מארה לאמור, טבעות מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק
עם גיא כושי ויריב פיין. נינט לובשת: הלבשה תחתונה דלתא, חולצה גדי אלימלך, מגפיים איזבל מארה לאמור, טבעות מאיה גלר | צילום: עידו איז'ק

מפגש 5: גיא כושי ויריב פיין

צלמי אופנה

גיא ויריב, השיחה הכי כיפית. יודעים למה בחרתי לראיין אתכם? כי בשבילי אתם הכי רוקנ'רול. אתם הדייב גרוהל של עולם האופנה. שוברים את כל הקלישאות על רוקנ'רול, על סמים ועל דיכאון. אני שונאת להצטלם, אבל אתם הפכתם בשבילי יום צילום ליום כיף.

גיא: "בהתחלה היה לך קשה".

בגלל זה אתה תמיד אומר לי "איזי" כמו לסוס?

גיא: "כן, כי את פרא, את כמו סוס פרא. את זזה כל הזמן ולפעמים צריך להירגע, להסתכל למצלמה. הגישה שלך לצילום השתנתה: בהתחלה היית הססנית ומרוחקת. היום את הרבה יותר בוטחת ומעזה ללכת למקומות חדשים".

אתם מבינים שבאתי חבוטה, צילום בשבילי היה משהו שרק ניסיתי לברוח ממנו. מצלמה מבחינתי הייתה אסוציאציה למלחמה, הרגשתי מותקפת. משהו בגוף שלי היה נסגר מיד. אני זוכרת את הפעם הראשונה איתכם, זה היה בתקופת הגלאח. היה קטע ששכבתי על המיטה ורציתי לקום כי הייתי חייבת לזוז כמו שאתה אומר, וגיא פשוט דחף אותי מהראש ואמר "שבי בשקט ואל תזוזי". וזה היה בפעם הראשונה שהכרנו! אז הבנתי שזה הולך להיות מעניין.

יריב: "אני למדתי שבסופו של דבר כולם אוהבים להצטלם. כל מי שנעמד מול המצלמה רוצה שהתוצאה תהיה טובה. ואם בנאדם בא ברע, זה מחוסר ביטחון. זה לא פשוט להצטלם, אבל זה לא אומר שאתה לא אוהב את זה".

ובעבודה שלכם, שלרוב נעשית מול חברות מסחריות, איפה היצירתיות מתבטאת?

גיא: "לפעמים אפשר למצוא את הדרך לעניין את עצמך בתוך הדבר הזה, ולפעמים לא. ככה זה, בעל המאה הוא בעל הדעה. לפעמים רוקדים טנגו עם השטן. זה עולם הפרסום".

מה אתם הכי אוהבים לצלם?

יריב: "פורטרטים. לשבת מול מצולם, בלי כל הבלגן מסביב, יש בזה המון עוצמה וכוח".

גיא: "נשים, שהן פאר היצירה מבחינתי".

נינט טייב | צילום: עידו איז'ק
נינט טייב | צילום: עידו איז'ק

 

נינט טייב מצטלמת לשער של מגזין את – הצצה למאחורי הקלעים

ניהול קריאייטיב והפקה טל קליינבורט | סטיילינג גדי אלימלך | הביאה לדפוס ענת זהר | צולם בסטודיו סוזי, בית רומנו בתל אביב | איפור טלי פאוור במוצרי מאק | שיער שגיא דהרי | איפור מרואיינים יסמין בדוסה לסטודיו טלי פאוור | שיער מרואיינים שרה אשנטי