שבוע האופנה גינדי תל אביב 2015: אלמביקה
בעוד שבעבר קולקציות פרועות ואקלקטיות היו סוד הקסם של אלמביקה, בקולקציית החורף הנוכחית נדמה שהאנדרלמוסיה עלתה על גדותיה
העובדה שמעצבים או בתי אופנה מצליחים לשמר כתב יד מובחן לאורך שנים, אינה דבר של מה בכך, אך התצוגה של הגר אלמביק למותג אלמביקה, הוכיחה כי במקרה שלה מדובר בנקודת תורפה ולא ביתרון, שהרי החוכמה כולה טמונה ביכולת להעניק לאופי העיצובי המובהק פרשנות עדכנית.
אלמביק, שפועלת בזירת האופנה משנות השמונים (והקימה בעבר את המותג הגרה), היא דמות מרכזית בעולם האופנה הישראלי, בעלת ניסיון רב שנים וידע מקצועי ראוי להערכה. בנקודה זו בדיוק, טמון מקור האכזבה ממערכות הלבוש שנראו על המסלול.
ייתכן שהבעיות בהן לקתה הקולקציה מתחילות מהעובדה שהתצוגה חסרה מרכז כבידה. היא אמנם הוגדרה באופן רשמי כקולקציית חורף, אבל היא נראתה כתצוגת תכלית של פריטים שונים מעונות שונות ומתקופות שונות, ולא הטיבה להדגיש את הקשר ביניהם. מה שבדרך כלל הוא סוד חינו הפרוע של המותג, נעשה במציאות לחסר כיוון ממשי.
וגם אם לא מדברים על קונספט עונתי מובהק – אלמביק לא היטיבה לתרגם את עצמה למציאות של כאן ועכשיו אלא המשיכה בקו ישן ומזוהה על חשבון התפתחות ומבט קדימה. למעט מספר פריטים בהשראה יפנית עם חיתוכים מסקרנים ופריטים מעור פרה מיובש, מרבית הבגדים נראו מנותקים מדי מהלך הרוח האופנתי של התקופה בה הם מוצגים ונראו לקוחים משנות התשעים במובן המיושן של המילה. כך, נראו אלמנטים אופייניים למעצבת ככיסי אוברסייז, קטיפה ואמרות בהדפסי נקודות ופסים, אך ללא כל קישור לקונטקסט עכשווי. עוגן מרכזי בקולקציה היה שימוש בדנים, בד נצחי שהוכיח עצמו לאורך ההסטוריה ככל יכול, אך גם הוא הפך כבד ומיושן בשמלת סרפן בגזרת אוברסייז. בעוד ניתן היה לצפות מסטיילינג נכון שידייק את הפריטים ויהפוך אותם למראות מעוררי השראה, במקרה זה הוא עשה את ההיפך. השילוב בין גזרות האוברסייז עם חיבור בין הדפסים וטקסטורות ונעלי סניקרס צבעוניות העניקו את התחושה שהנוכחים הפכו לרגע לחברי קיבוץ שהתקבצו לאסיפת מזכירות טרום עידן ההפרטה.
