"ברגע שהבנתי שאני יכולה לעזור לזוג להפוך להורים, היה לי ברור שאהיה פונדקאית"

סל הריון מקוצץ | צילום: Shutterstock
סל הריון מקוצץ | צילום: Shutterstock

איך דווקא בארץ הפונדקאות הפכה ללגיטימית, מה קורה ביום שאחרי מסירת העובר ולמה הכסף לבדו הוא לא המניע היחיד? בצל סערת חוק הפונדקאות ומחאת הלהט"ב שלוש נשים שהחליטו להפוך לאימהות פונדקאיות מספרות על הקשיים, החששות וגם רגעי האושר

88 שיתופים | 132 צפיות

נושא הפונדקאות מעמיד בפני החברה דילמה מוסרית גדולה, בה מתחרים ביניהם בעיקר שלושה אלמנטים: הזכות להורות, טובת הילד ומעמד האישה הפונדקאית. במהלך השבוע האחרון שמענו לא מעט על השניים הראשונה, ונדמה כי מעמדה של האישה הפונדקאית, לא פעם הצד החלש במשוואה, נזנח. החלטנו הפעם להפנות את הזרקור אל הנשים הפונדקאיות, שבימים האחרונים זכו לשלל כינויים ברשת, החל מ"מלאכיות" ועד "רחם להשכרה".

לפני מספר שנים, עוד לפני סערת חוק הפונדקאות הנוכחית שלא מאפשרת לזוגות הומוסקסואלים לעבור את ההליך, ראיינו מספר נשים פונדקאיות וניסינו לברר מה בדיוק גורם לאישה להפוך לאם פונדקאית? על פניו התשובה פשוטה ואחת היא – כסף. במהלך התחקיר לכתבה כל הנשים שראיינו אמרו שהן רואות בפונדקאות סוג של נתינה שאין שנייה לה בעולם, כזו המציפה תחושה של אושר עילאי בזכות היכולת להעניק את הדבר היקר ביותר – ילדים. הן מתארות את הפונדקאות ככזו שהעניקה להן כוח ועוצמה אישית שעולים עשרות מונים על התגמול הכספי שקיבלו.

במקביל אף אחת מהן לא הכחישה שהמניע הכלכלי הוא העיקרי והחשוב והוא זה שבסופו של דבר עודד אותה להפוך לאם פונדקאית, אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ציינו כולן שהזכות להעניק חיים ולגרום אושר למשפחות שלא שפר עליהן מזלן הוא מבחינתן הגמול האמיתי. נפגשנו עם כמה פונדקאיות ושאלנו אותן את השאלות שבוערות בכל אמא.

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

לעשות משפחה מאושרת

מיקי (31) היא גרושה ואם לשתי בנות (9 ו-5) שעברה פעמיים את הליך הפונדקאות, בשני המקרים עבור זוג הורים שהתקשו להיכנס להריון. העזרה והנתינה, מבחינתה, הן החלק הארי בפונדקאות. הכסף הוא אמנם מרכיב חשוב "כי לא נותנים ילדים חינם", כהגדרתה, אבל בהחלט לא עיקרי. "החשיבות של התגמול הכספי לא גדולה יותר מהמטרה עצמה – הבאת ילד לעולם. בעבור כסף בלבד לא הייתי עושה זאת. הסכום אינו מצדיק תהליך כזה. אם זה לא בא ממקום נוסף של נתינה ורגש, זה לא ילך. אני מוקפת בנשים שמתקשות ללדת, אני חיה את זה מקרוב. יש לי זוג חברים שמחכה כבר המון שנים לאימוץ, ואני לא רואה את האור עבורם. לקרובת משפחה שלי הזרקתי הורמונים כדי שהיא תוכל לעבור הפריות. לכן, ברגע שהבנתי שאני יכולה לעזור לזוג להפוך להורים, היה לי ברור שזה מה שאני עושה".

לא חששת שתיקשרי לעובר ותתקשי למסור אותו?
"בעיניי אין כאן בכלל מה שמכנים 'מסירה'. זה הילד שלהם, הביצית והזרע שלהם, ואני שמרתי עליו. ככלל, אני מתנגדת למושג 'אם פונדקאית', כי זה לא אמא. אני אמא לבנות שלי ואני פונדקאית לילד שאני מעניקה לזוג. זו בעיניי המציאות האמיתית וכך היא צריכה להיות".

וכשהגיע רגע האמת, לא היה שום כאב? סוג של צביטה בלב?
"אין צביטה בלב, יש שחרור. ברגע הלידה הדבר היחיד שעשיתי זה להביט על הפרצופים שלהם מסתכלים על התינוקת ועליי ובוכים. אני מודה שלקראת סוף ההריון עלו החשש והתהייה, מה יקרה אם פתאום החוש האימהי יפרוץ מתוכי, אבל זה לא קרה. כמובן שהסיטואציה בחדר הלידה ריגשה אותי, כי בכל זאת הולך לצאת ממני בן אדם, אבל הבנתי שזה לא שלי. אי אפשר להסביר חוויה כזו, לראות את האם שזכתה לחבוק בת כשהיא מאושרת עד השמיים – אלה רגעים שלא ניתן לתאר במילים".

ובכל זאת, בטוח היו קשיים. אפילו היריון 'קל' עלול להיות מעמסה ונטל פיזי ורגשי.
"זה נכון. ההריון שלי היה קשה מאוד, הייתי בסוג של שמירת היריון והתנהלתי בלשרוד משבוע לשבוע. זה היה הריון עם שיליית פתח, הרבה דימומים וכל אירוע קטן הקפיץ למיון. בהחלט היו רגעים שחשבתי שמי שעושה דבר כזה היא סוג של משוגעת. דיברתי עם עורך הדין שלי ואמרתי לו – תרשום, אני לא עושה את זה שוב. לקראת סוף ההריון, כשכבר עמד על הפרק ניתוח קיסרי, הגעתי לנקודה שפשוט בכיתי, כאבתי נורא וסבלתי נורא, ואמרתי שדי, אני לא יכולה יותר. היה קושי שאני לא מתכחשת לו, אבל ברגע הלידה וגם אחר כך בבריתה הכתה בי ההכרה שזה הרגע שבו נולדים חיי משפחה. ואם אני זו שיכולה להעניק אותם, אעשה את זה שוב".

לא היה חשש לסכן את עצמך? את גם אמא לשתי בנות.
"אני מאמינה מאוד בגורל ובאלוהים ששומר עלינו, ואם אני אהיה בהריון שלי ואמות, אז מה? הרי יכולתי למות גם עם הילדה הגדולה שלי וגם עם הקטנה, וזה לא קרה. להיפך, אמרתי לרופא תשמור קודם כל על התינוקת שלא יקרה לה כלום.משהו תמיד יכול לקרות, ואני גם לא במצב שרופא אומר לי שאסור לי להרות שוב. אין סיכון מיוחד, אמנם חוויתי הריונות קשים, אבל זה לא מה שיעצור אותי".

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

כסף לילדים הביולוגיים

עבור שרית (31) גרושה ואם לשלושה (3, 10 ו-12), הדברים היו מורכבים יותר. להחלטה לפנות לפונדקאות הגיעה לאחר שנה של לבטים, שהוכרעו בשל מצב כלכלי קשה וחובות כבדים. שרית נמצאת כרגע בשבוע העשירי להריונה כפונדקאית ונושאת ברחמה תאומים. במהלך שיחתנו היא לא חשה בטוב, ומדי פעם מבקשת את סליחתי כדי לשתות מים. ההריון קשה ומלווה בחולשה גדולה, סחרחורות, בחילות, הקאות וקושי בתפקוד היומיומי.

"אני זוכרת שראיתי מודעה שדרושות אימהות פונדקאות" מספרת שרית. "התלבטתי בעניין בערך שנה, בהתחלה חשבתי מה יגידו? ממי את בהריון? איך את עושה את זה? מה הילדים שלי יחשבו, איך הם יקבלו את זה? אנשים מדברים על 'מוכרת תינוקות', איך אפשר למסור תינוק? בינתיים עברה שנה של חששות שבמהלכה עשיתי בירורים, שאלתי שאלות והבנתי שזה לא נורא כל כך. במקביל הזמן עבר והחובות שלי רק גדלו, הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות את זה ושזה לא כמו שזה נשמע, בסך הכל אני מגדלת במשך תשעה חודשים תינוקות שאינם שלי וגם עושה מצווה. כשביקשתי את התגובה של אבא שלי שדעתו מאוד חשובה לי, הוא אמר שזה כבוד ואני אעשה טוב לאנשים. אז ידעתי שאני יכולה לעשות זאת".

איך סיפרת לילדים שלך?
"אמרתי להם שיש הורים שרוצים להביא ילדים לעולם ולא יכולים, ולכן הם רוצים להשכיר את הרחם. הילדים שאלו אם זה ילד שלי והסברתי להם שלא, יש ביצית וזרע שמפרים אותם ומחזירים את התינוק לבטן. כתוצאה מכך יהיה לי כסף ואוכל לקנות להם דברים שהיום אני לא יכולה. והם קיבלו את זה".

ואיך הגיבה הסביבה?
"האמת שביקשתי מהילדים לא לספר לאף אחד על הפונדקאות, שאנשים יחשבו שזה הריון של אמא. במקרה המורה של בתי האמצעית הגיעה לביקור בית ואמרה לי 'מזל טוב'. שאלתי על מה, והיא השיבה שעל ההריון. מאוד נרתעתי, מתברר שהילדה סיפרה לה על הפונדקאות והרגשתי שהיא שמה אותי במבוכה מאוד גדולה וקצת כעסתי עליה. אבל הילדה אמרה לי: 'אמא, היא יודעת שאת בהריון, אז מה אני אגיד לה כשהתינוק ייוולד? לאן הוא ייעלם?"

זה לא משא כבד מדי עבור הילדים, לא עדיף להתמודד עם האמת?
"כרגע לא, כשנגיע לזה נדע מה להגיד".

את מתחרטת לפעמים שהפכת לפונדקאית?
"חלילה, שום חרטה. מעבר לקשיים של ההריון עצמו אני בעיקר שמחה שיש לי את הכבוד להיות זו שעושה את זה. אני מאמינה שלאחר שאני אלד והם יבינו מה עשיתי הם גם יבינו את הגדולה שבדבר, אז אני ממש לא מתביישת. מעבר לכך, אף אחד לא מאכיל אותי ואת ילדיי, או מלביש אותנו, אז במה יש לי להתבייש?"

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

הסיפור של קרן (32) גרושה ואם לילד בן 11, התחיל אף הוא מתוך הרצון לשפר את המצב הכלכלי, אך עד מהרה התהליך התגלה עבורה כמורכב הרבה יותר מכפי שחשבה. "אני אדם מופנם שמתקשה לקבל חום ואהבה, וזה הפך לבעיה מול  בני הזוג", היא מספרת. "ההורים ניסו מאוד להתקרב, לפנק, להיות מעורבים ואני הרחקתי אותם. היו פעמים שלא עניתי לשיחות הטלפון שלהם".

החלק הקשה ביותר עבורי היה הבדיקות כי הרגשתי שפולשים לתחום הפרטי שלי. לא פעם התרגזתי על האם שרצתה להיכנס איתי לבדיקות. השבירה שלי היתה כשהייתי צריכה לעבור אולטרה-סאונד ואגינלי וביקשתי שהאב לא ייכנס, אלא רק האם. בני הזוג כיבדו את בקשתי, אך הרופא חשב שהאב צריך להיות גם כן שותף למעמד הזה, והכניס אותו מבלי להודיע לי או לבקש את רשותי. זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בתהליך, אני אדם ביישן וגם מול בעלי היו לי גבולות, ופתאום נחשפתי מול אנשים שזרים לי".

מה היו ההשלכות של המקרה על המשך התהליך?
"זה כמובן העכיר את האווירה והייתה תקופה שהפסקתי לענות לטלפונים שלהם. הם מצידם היו זוג מקסים שניסה לעשות לי רק טוב, אבל אני לא ידעתי לקבל את זה. אחרי שיחה שהאירה את עיניי במרכז התיווך, התחלתי להבין טוב יותר את הצד שלהם, והתחלתי לקבל את ההתעניינות שלהם בי ואפילו ליהנות ממנה. פתאום הבנתי מה הפסדתי כל ההריון, הם פינקו אותי כל כך, שאם הייתי נותנת לזה לקרות מהתחלה, הכל היה נראה אחרת".

אז את מרגישה שהפונדקאות נתנה לך משהו מעבר לשכר?
"כן. באתי ממקום שמפחד לקבל, כי למה מגיע לי? הרי אני כבר מקבלת שכר, אז למה עוד? ההכרה הזו שאני 'שווה' משהו גרמה לשינוי בדימוי ובביטחון העצמי שיש לי היום. ההריון והלידה גרמו לי לתחושת ערך עצמי שלא היתה לי קודם לכן. ומי שמכיר אותי יודע שקרן של היום היא לא קרן של פעם, אני בטוחה בעצמי הרבה יותר".

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

סיירת מטכ"ל של הפונדקאיות

יניב כץ, פסיכולוג קליני העוסק באבחון המועמדות לפונדקאות בעמותת "מירב פונדקאות חובקת" מצייר פרופיל של הנשים הפונדקאיות בארץ. "לרוב, המוטיבציה הגלויה והראשונית קשורה במניעים תועלתניים וכלכליים. למניע הכלכלי יש יתרון בכך שהוא מאפשר להתקשרות בין האם הנושאת להורים המיועדים לקבל מימד מציאותי של התקשרות עסקית, ומדגיש את העובדה שהאם הנושאת מבצעת עבודה עבור הזוג, שעליה היא מקבלת שכר. ההיבט הזה חשוב מכיוון שהוא מסייע בתחימת גבולות של המעורבות הרגשית ומזכיר כי בסוף התהליך צפויה פרידה".

אם כך, הכל ביזנס?
"לא. לצד המניע הכלכלי באות לידי ביטוי מוטיבציות נוספות, הקשורות בהזדהות עם מצוקת הזוג וברצון לסייע ולהעניק לזולת את מה שנחווה אצלן, בהריונות האישיים שלהן, כחוויה משמעותית. בדרך זו הן מצליחות להעניק לזוג חוויה שהוא לא מצליח לעבור בעצמו. החוויה הזו משמעותית עבור הפונדקאית, כי היא עשויה להוות מקור לסיפוק רגשי בתוך ואחרי התהליך ולהוות מרכיב חשוב בבניית תחושות של ערך עצמי ומסוגלות אישית שהיא תיקח איתה גם בתום התהליך".

האם כל אישה יכולה להיות אם פונדקאית?
"לא, אנו אומדים את מידת התאמתה של המועמדת בהתבסס על תהליך הערכה מקצועי המתייחס לאפיונים האישיים והתפקודיים של האישה ולמכלול הגורמים בתא המשפחתי. אחת היכולות החשובות שצריכה להתקיים אצל אם פונדקאיתהיא היכולת להתמודד עם קונפליקט מבלי להיסחף לאחד הקטבים שלו. קיצוניות אחת היא תועלתנות לשמה, שאינה מבטיחה שהאם תהיה מחויבת לתהליך ולשמירה על העובר, והקיצוניות השנייה היא היקשרות רגשית עמוקה מדי שבסופה היא תצא נפגעת. הסכנה בפונדקאות היא שאישה 'תיפול' לאחד מהקצוות הללו".

כץ מציין כי לנשים המועמדות לפונדקאות נעשים אבחונים, שמטרתם לשמור עליהן מפני עצמן. "היכולת והבגרות האישית לאחוז בשני וקטורים הפוכים נבחנות אצל הנשים המועמדות, כמו גם מצב התא המשפחתי ובכלל זה הילדים של הנשים. אם למשל ניתקל במקרה שבו אחד הילדים של האישה נושא עימו מטען רגשי קשה, ונדע כי הפונדקאות עלולה להעצים ולדרדר את מצבו הנפשי, אנחנו בהחלט עשויים לפסול את המועמדת בשל כך. ההגנה על האישה היא גם הגנה על ילדיה, במידת האפשר".

נראה כי לנשים יש מנגנון הגנה משלהן, הן מרבות להעביר את המסר שהן אינן נקשרות רגשית לעובר, וכי המעשה שלהן הוא מאוד הרואי.
"זה נכון. כשאני עד לשיחות בין נשים פונדקאיות אני שומע אותן מדברות על כך שהן סוג של 'סיירת מטכ"ל', כלומר שהן חשות נבחרות לתהליך ושהן שייכות לקומץ קטן של נשים שנותנת תרומה שאין שנייה לה, ואיני רואה בכך שום פסול. אם הן מצליחות להבנות את החוויה הרגשית שלהן סביב תחושת ייחודיות והישג, המשמשת להן לאחר מכן כמנוף ודרך להעצמה בחיים – מה טוב".

היום כבר ידוע שתהליך ההיקשרות בין האם לתינוק מתחיל כבר בשלב העוברות. העובר מתרגל לקול ולריח של האם שברחמה הוא מתפתח. האם המצב שבו העובר גדל ברחם של אישה אחת ונמסר לאחרת אינו משליך על התפתחותו הרגשית?
"בינתיים אין לנו ידע כזה. אבל מכיוון שלרוב מדובר בילדים מאוד רצויים בקרב הזוגות המיועדים, שמתקבלים בשמחה רבה וזוכים לנתינה הורית גדולה, אנחנו לא נתקלים בבעיות מסוג כזה. צריך לזכור שעל אף החשיבות שיש לקשר העובר לאמו בהריון, הרי שיש חשיבות גדולה יותר לקשר בין הילד להוריו מרגע לידתו, ומבחינה זו מדובר בהורות רגילה".

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

"חוק הפונדקאות הוא עדות לאובססיית הילודה בישראל"

ד"ר תרצה יואלס, פסיכולוגית קלינית מהמרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, אינה מתייחסת בשלוות נפש לנושא של הפונדקאות כמו כץ. לדידה, הנושא כולו מעלה תהיות רבות בכל הנוגע לכשרות ההליך. "הספרות המקצועית מלמדת אותנו שמרבית הנשים הפונות לפונדקאות הן נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שזו עבורן דרך להרוויח כסף. המניעים האלטרואיסטיים הם שוליים, אם בכלל קיימים".

"כדי להצליח לעבור את תהליך ההריון שבסופו עומדת מסירת התינוק, נשים אלה מתנתקות רגשית מהעובר, ועדיין אין לנו מספיק ידע לגבי ההשפעה שיש לכך על התפתחותו. ידוע לנו שמצבה הרגשי של האישה משפיע על התפתחות העובר, למשל, במקרה של מצבי לחץ. יש מחקרים המראים קשר בין משקל לידה נמוך של התינוק למצבי לחץ וחרדה של האם. אנו יודעים שברמה האבולוציונית לקראת סוף ההריון האישה מתכוננת כולה להריון וללידה המתקרבת. היא מפנטזת איך התינוק נראה, פונה אליו ומדברת איתו והקשר הרגשי הראשוני מתחיל להירקם. האישה מגיבה לתזוזות העובר, ישנן נשים המרגישות שהן 'משוחחות' עם העובר והוא מגיב לקולן, למזון שהן אוכלות ועוד. מרבית הנשים הפונדקאיות נמנעות מהחלקים הרגשיים הללו במהלך ההריון".

"כמו כן, בליווי המקצועי שהן מקבלות נאמר להן, בין השאר, שהתינוק אינו שלהן וכי מצופה מהן שלא להיקשר לעובר. אילו השלכות רגשיות יש לכך עליהן? מה ההשלכות שיש לכך על העובר? מה יקרה להן אחרי שימסרו את התינוק? מה יקרה לבני המשפחה, ובעיקר לילדים הצעירים במשפחה של הפונדקאית שליוו את ההריון כשבסופו אין תינוק? לשאלות קשות אלה אין תשובות ברורות כיוון שכל הנושא הזה עדיין לא נחקר מספיק, אך מדובר בשאלות שיש לתת עליהן את הדעת ולא לפתור אותן בתשובה אחת שהיא – בצד השני קיימת זכות להורות".

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

לא ניתן לנתק את הדיון בפונדקאות מסדר היום החברתי, הסוציולוגי והפמיניסטי. העובדה שמדינת ישראל היא בין המדינות היחידות בעולם שאִפשרו על פי חוק את הפונדקאות, אך אינה מפעילה כל אמצעי של פיקוח על הנעשה מלבד הוועדה המאשרת, קוראת אותנו לדיון ציבורי. רק כדי לסבר את האוזן: בארצות הברית חמש מדינות בלבד חוקקו את חוק הפונדקאות, באירופה הדבר אסור ומשול לסחר באיברים, וכך במרבית המדינות בעולם.

פרופסור דפנה הקר מהפקולטה למשפטים והתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מנסה להצביע על מקור התופעה. "לאובססיית ההולדה וההורות בישראל אין אח ורע בשום מקום אחר בעולם, והדבר זה בא לידי ביטוי בין היתר בחוק הפונדקאות. בישראל יש פרקטיקות הולדה שאסורות במדינות אחרות. האתוס התרבותי והחברתי פה קובע שלכולם יש זכות להורות".

'זכות להורות' הוא מונח שחזר על עצמו לא מעט בדיונים בימים האחרונים. אבל האם זו באמת זכות?
"צריך להבדיל בין זכות במובן של חירות לזכות במובן שמטילה חובה על אחרים. לכל אחד יש זכות להורות ואסור להפריע לו אם הוא רוצה לממש אותה.אבל מכאן ועד לומר שאנחנו כחברה חייבים לעזור לכל אחד להפוך להורה – זה כבר מסוכן. באחת ההפגנות האחרונות היה שלט 'רחם לכל הומו', וזו בדיוק ההקצנה של הסכנה הזו".

אז מה הפיתרון – רגולציה או אולי איסור גורף על פונדקאות?
"אני חושבת שכולנו מסכימים שאפליה היא אסורה, אז אם מרשים פונדקאות צריך להרשות אותה לכולם, אבל הזכות לשוויון יכולה לגזור גם שלאף אחד לא יהיה מותר לעבור הליכי פונדקאות. מה שכן, אם מאפשרים לישראלים לעבור הליכי פונדקאות בחו"ל צריך לאפשר את זה גם בארץ, אחרת זו צביעות מוסרית. גם למדינה יש יותר אפשרות להגן על פונדקאית כשהיא נמצאת כאן, כך שאם אנחנו באמת רוצות לגלות אחריות כלפי האם הפונדקאית עדיף שהיא תהיה ישראלית מאשר הודית או אפילו אמריקאית".

ומה לגבי ההצעה להתיר לכולם רק פונדקאות אלטרואיסטית?
"מדובר בנשים מוחלשות מבחינה חברתית וכלכלית, וגם אם הן מצדיקות את המעשה מתוך מניעים אלטרואיסטים, הרי שקיים חשש כבד לניצול מעמדן הכלכלי, דווקא מכיוון שאלו הן נשים שחופש הבחירה שלהן מצומצם מאוד והן נתונות במצוקה. עובדה שמדינות רבות לא הכשירו את הפרקטיקה הזו ורואות בה דבר בעייתי".

ואין סכנה שהדבר יעודד המוני ישראליות צעירות ממוצא סוציו-אקונומי נמוך להפוך לפונדקאיות?
"כבר היום יש יותר ביקוש מאשר היצע. היום החוק הישראלי מגביל את התשלום לפונדקאית להוצאות ולפיצוי סביר והסכום צריך להיות מאושר על ידי ועדה. אבל הרי אם כבר אנחנו חושבים שמותר להשכיר רחם, למה אנחנו מגבילים את המחיר? למה פתאום יש איזו שהיא מסגרת שלא מאפשרת לאישה להרווויח כמה שמוכנים לשלם לה? אם כבר אנחנו בסיפור הזה אז אדרברא, שהסכום שישולם לפונדקאית יהיה כזה שיאפשר לה לקנות דירה. אלטרואיזם במקרה הזה זו מכבסת מילים כדי לא לאפשר לאישה שכן עושה את זה מסיבות כלכליות להרוויח יותר. אני בטוחה שחלקן גם רוצות לעשות טוב בעולם וזה מרגש אותן לעזור לאנשים שאין להם ילדים אבל עדיין, יש פה אלמנט כלכלי שהוא חלק מהמוטיבציה. להיזכר פתאום בכל מיני מגבלות של אלטרואיזם מזויף זה פשוט נראה לי צביעות על צביעות על צביעות".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "הורים וילדים"