14 סיבות לחייך

רעיה בלוך ובתה. צילום: אריק סולטן
רעיה בלוך ובתה. צילום: אריק סולטן

לאחר שאחותה ובעלה נהרגו בפיגוע בשנת 2000, רעיה בלוך אימצה את ששת אחייניה. כיום היא אמא ל-14, ומנהלת עסק למכירת בגדים יד שנייה. סיפורה של אשת חיל

88 שיתופים | 132 צפיות

לא בטוח שמי שעושה שופינג ב"זארה", ב"מנגו" וב"קסטרו", מגיעה, כחלק מהסיבוב הרגיל, גם ל"אמהות" – עסק של בגדי יד שנייה המשתרע על פני 150 מ"ר ביישוב תפוח, ומאופיין במחירים מצחיקים עד דמעות. עשרה שקלים לפריט, לכל היותר. בעלת החנות הזאת היא רעיה בלוך – בת המקום, אם ל־14 ילדים – והעובדות הן אמהות מהיישוב שמגיעות לעבודה עם התינוקות.

העסק פתוח רק פעמיים בשבוע, אולם לאחרונה הגיעו בנותיה למסקנה שהוא לא ממצה את עצמו בדרך זו, והחליטו לפתוח במקום את "קפה טוב" – בית קפה שיפעל בשעות הערב לצד סדנאות. "אני חולמת לייסד כאן רבי שיח על גידול ילדים ובני נוער", אומרת בלוך.

השם "אמהות", כפי שאפשר לנחש, לא נבחר בהברקה רגעית. חייה של בלוך מתמקדים באמהותה לשמונת הילדים שהביאה לעולם ולששת ילדיהם של אחותה טליה ובעלה בנימין זאב כהנא ז"ל, בנו של הרב מאיר כהנא, שנרצחו על ידי שלושה מחבלים ב־31 בדצמבר 2000 על ראש גבעה בין בית אל לעופרה.

לאחר הרצח המזעזע של טליה ובנימין, ניהלה הסבתא השכולה, ליבי כהנא (שבעלה, מייסד תנועת "כך", נרצח בארצות־הברית ב־1991 על ידי מתנקש ערבי) מאבק על משמורת נכדיה היתומים. הפרשה הסתיימה בכך שהילדים, שנושאים את השם "כהנא", גדלים בביתם של רעיה ודוד.

בראיון ראשון בחייה, רעיה בלוך מבקשת שלא לנבור במלחמות המשפחתיות מהעבר העצוב ולהתמקד במשפחות שהתלכדו סביב היתומים. "במשך השנים פנו אלי מהטלוויזיה", היא מספרת, "הציעו לשפץ לנו את הבית תמורת צילומים עם הילדים וסירבנו. לא רציתי לפגוע אפילו במילה לא זהירה במרקם המשפחתי שבנינו במשך שנים".

בלוך, בת 40, לא מפסיקה לחבק וללטף את תינוקה, יאיר, במהלך הראיון הזה. כשהוא רעב, היא חולצת לו שד ופניה החפים משפתון ומשמץ איפור מאירים.

למה את לא מניחה את יאיר בעגלה? את מהאמהות שמאמינות בעקרון הרצף?

"לא, אין כאן תיאוריות. אני פשוט רוצה אותו כל הזמן לידי. יש לו גזים, הוא סובל והוא נרגע בזרועותי".

רגע, יאיר יהיה האחרון במניין 14 ילדייך?

"תראי, מאז האסון למדתי בחיי דבר חשוב: אני לא יכולה לתכנן את חיי, ולכן אני לא יודעת אם יאיר יהיה בננו האחרון. כל ילד שנולד לנו מביא שמחה".

רעיה בלוך ובתה. צילום: אריק סולטן
רעיה בלוך ובתה. צילום: אריק סולטן

ליד אחותי אני אפס

מאז שנטלה על עצמה את משימת ההורות ליתומי כהנא, בלוך מסרבת להתחבר לכתרים כמו "אשה מיוחדת" או "אמא אדמה". אמא מתמודדת. מושגים כמו "מסירות נפש" היא מעדיפה לשייך דווקא להוריה, שלאחר הרצח עקרו לתפוח, עזבו את המשק שטיפחו בגליל במשך 40 שנה כדי להיות לצד נכדיהם. כיום בתם הבכורה של טליה ובנימין בת 23 והצעירה בת 13.

"הקטנה היא היחידה מילדיהם של אחותי וגיסי שקוראת לי אמא", מספרת בלוך, "כשקרה האסון, הפער בין התינוק שלי לתינוקת של טליה היה שבועות אחדים, ולכן יכולתי להיניק לצד בני את שלומציון, התינוקת של טליה. לא תכננתי את העתיד. רק הרגשתי שאני רוצה להיניק, שזה הדבר שיכולתי לתת לשלומציון. הינקתי ולא התפניתי לשום דבר אחר. באותה תקופה הרגשתי כאילו חיי מסתחררים בקרוסלה ענקית, שממנה אין לי זמן ושהות לרדת. כשלא הספיק לי החלב, הוספנו חלב עיזים".

את היום הטרגי שבו השתנו חייה, בלוך משחזרת באיפוק. שוקלת כל מילה: "היום המר והנמהר היה יום ראשון בבוקר, ה' בטבת, בשעה 6:30 בבוקר. בנימין, טליה וששת ילדיהם – בן וחמש בנות – נסעו מביקור משפחתי בירושלים אצל ליבי, אמו של בנימין. דקות לפני הרצח הם הורידו את בנם, מאיר דוד, ליד תחנת אוטובוס שבה הוא חיכה להסעה לבית הספר. כך בנם ניצל ממראה הפיגוע והם המשיכו בדרכם לתפוח.

"יהודית לאה, שהייתה בת 11, ישבה ליד אביה הנהג. אחותי טליה ישבה עם הבנות, בתיה, צביה ורבקה, במושב האחורי, ובידיה התינוקת שלומציון. כשהתקיפו אותם, בין עפרה לבית אל, הם היו בטוחים שהם נרגמים באבנים, וזה אירוע שמוכר לנו. בנימין המשיך לנהוג כדי להימלט, לא מודע לכך שהוא ירוי ופצוע, ותוך כדי ההימלטות איבד את ההכרה ואת השליטה בהגה. המכונית היטלטלה בסיבוב פרסה והתהפכה לתעלה.

"טליה ובנימין נהרגו. הבנות נפצעו. התינוקת, שישבה מחובקת על ברכי אחותי, ניצלה ונותרה ללא פגע. בסופו של דבר, אחות בבית חולים שנהגה באותו כביש הבחינה במשפחה המוטלת על הכביש, ולקחה את הילדים ל'הדסה'".

טליה ובנימין נקברו בהר המנוחות בירושלים. טליה, מורה במקצועה, הייתה בת 32 בהירצחה. בנימין, יליד ניו יורק וצעיר בניו של הרב כהנא, היה בן 34. לאחר רצח אביו הוא הנהיג את תנועת "כהנא חי" ועמד בראש ישיבת "הרעיון היהודי" בתפוח. בהמשך, תנועתו הימנית־קיצונית הוצאה אל מחוץ לחוק ובנימין נעצר כמה פעמים ואף ישב כמה חודשים בכלא. בשלב מסוים עקר לירושלים ופתח שם מרכז להפצת הרעיון היהודי, אולם המוסד נסגר בהוראת שירותי הביטחון.

משפחת בלוך. צילום: אריק סולטן
משפחת בלוך. צילום: אריק סולטן

לכל ילד יש אחריות

טליה סייעה, בינתיים, בענייני הישיבה, והוציאה עם בעלה את גיליון פרשת השבוע. כתביו של בנימין נשמרים בביתם של דוד ורעיה בלוך בתפוח. רעיה, מצדה, חצויה בין מצוות האבל לגעגועיה לטליה: "האמירה 'אדוני נתן – אדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך', אמורה לנחם את היהודי המאמין שמצווה שיישכח המת מהלב אחרי שנת האבל הראשונה", היא מסבירה, "אצלי מדובר, כמובן, בגעגועים לטליה. אני רואה את הילדים שלה ולא יכולה שלא לחשוב עליה. אני חולמת עליה. ליד אחותי אני אפס. לא ידעתי אם אני ראויה למשימת החיים שאליה הוטלנו, אבל ידעתי שאני רוצה לגדל את כל ילדיה.

"הרב שאיתו התייעצתי, כשאני חרדה מהמשימה, הרגיע אותי ואת בעלי. הוא אמר: 'אתם תגדלו עם זה'. כשהאסון קרה, שתיים מאחיותי היו עדיין רווקות וגם הן, לצד אמא שלי, עזרו לנו בגידול הילדים 24 שעות ביממה. טליה הייתה מורה במקצועה, אבל ברגע שהפכה לאמא גם היא, כמוני, לא עבדה במקצועה אלא הקדישה את חייה לילדים".

החינוך הדתי לא מקל על אם ברוכת ילדים ששולחת את בניה לישיבות עם פנימייה, ומתראה איתם רק פעמיים בחודש?

"גם אני וגם דוד, בעלי, נגד פנימיות. למרות שהציבור הדתי מורגל ודוגל בפנימיות. עם בנים יש הצדקה, כי הבחורים הוגים בישיבה בתורה גם בלילות. אצל הבנות אני לא רואה הצדקה. בעבר בנות נשלחו לפנימיות כדי לחזק אותן דתית, אבל היום אני לא רואה בזה צורך ובעיני זה אפילו אבסורד. אני רואה בפנימיות רעה חולה שמונעת מהבנים והבנות להתמודד עם החיים האמיתיים. מחוסר ברירה, כיוון שבסביבה שלנו לא היה מוסד הולם לאחת מהבנות שלנו, שלחנו אותה לפנימייה חלקית. יומיים היא ישנה שם, ואז חזרה הביתה.

"כששולחים ילדה לפנימייה מנתקים אותה מאמא שלה ומהחיים במשפחה בין אחיה. איך היא תבנה את אישיותה אם היא תחיה בפנימייה רק עם בנות גילה – מה שלדעתי יוריד לה את הביטחון האישי? רק כשחיים במשפחה חווים את החיים האמיתיים והאישיות מתעצבת. כשחיים במשפחה גדולה, לכל ילד יש אחריות לנשיאה במטלות. במשפחה שלנו כל ילד יודע שבליל שבת כולם סביב השולחן. לא מקבלים הזמנות לסעודות. המשפחה מגובשת".

בוז לחיי המותרות

רעיה בלוך היא אשה שבורחת מדרמות ומקיטש. היא לא תדווח לי על דמעות ששפכה בדמי הליל, על התמוטטות ועל קשיים אמהיים. אף על פי שהלידות שלה היו קשות וארוכות, היא שוב ושוב התעקשה ללדת בלי משככי כאבים. "בלידה הרגשתי הכי קרובה לשם", היא מסבירה, "לידה זה אותיות של ליד השם. אני מאמינה שאם את יולדת בלידה טבעית, הקשר של הילד שלך אלייך יותר חזק".

את הבעל, דוד בלוך, קצין בצה"ל, הכירה בשידוך. חברה טובה המליצה לה להכיר את החבר של החבר שלה מבית הספר לקצינים. "הייתי בת 22 ודוד בן גילי", היא מספרת, "מהרגע הראשון הייתה בינינו תקשורת טובה. נישאנו מהר יחסית, ובתקופה הראשונה גרנו בשעלבים, אבל האמת היא שגם בעלי, יליד הקיבוץ, לא אהב קיבוץ. דוד למד בישיבה ובסופי השבוע היה לו קו של מכירת פרחים. הוא עבר מדלת לדלת, מכר פרחים והרוויח מצוין. אני, באותו זמן, השקעתי המון כסף בחומרים לצילום ולאמנות שבה עסקתי".

משעלבים עברו בני הזוג בלוך לצריף בראש הר ליד איתמר, ואחרי הולדת בתם הבכורה, נועם (כיום בת 17), דוד למד בישיבה ורעיה המשיכה בלימודי תקשורת. לנועם הצטרפה בהמשך בת עמי, שלצד לימודיה פורטת על נבל, ואחריה הגיעו אריה־איתם, שרה, תמר, רוויה, יונתן ויאיר. "לא רצינו לגור בעיר", מספרת בלוך, "בשבילנו, חיים אמיתיים זה להתחכך בטבע. מצד שני, רצינו לבנות זוגיות ביישוב מסודר".

בכלל, רעיה ודוד (כיום מנהל בית ספר תיכון חרדי בכפר זיתים) מגדלים את ילדיהם לצניעות: "חס וחלילה אוברדרפט. גם אם אני יכולה להרשות לעצמי חיי מותרות, אני לא אעשה את זה. בכל שנות נישואינו בילינו רק לילה אחד בחופשה זוגית. כרווקה עבדתי, חסכתי ונסעתי לחו"ל. היום בעלי מסרב לעזוב את הארץ. אני שמחה לקטוף בגינה שלי שומר ולמסוק זיתים בכפר זיתים, מאשר למלא עגלה ענקית בסופר. את הבית שלנו דוד בנה במו ידיו, עם פועלים, ועל הקיר תלינו את האמרה 'מיגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא'. תהילים".

מה יקרה אם תיאלצו, בנסיבות מדיניות, לעזוב את תפוח?

"זה יהיה איום ונורא, אבל המשטר חזק מכוחו של היחיד וסיפור ההתנתקות בדרום מוכיח את זה".

איך, בעצם, צמח הרעיון ל"אמהות"?

"לפני עשר שנים התחלתי לקבל מנדבנית מניו ג'רזי ארגזים של ביגוד מארצות־הברית, שהייתי שולחת ל־60 יישובים בארץ. כשהחלטתי לפתוח את העסק, שכרתי מבנה באזור התעשייה. זה לא רק הבגדים התלויים על קולבים. זה גם מרכז פעילות המעודד אמהות. בשלב זה, דרך אגב, העסק רק מכסה את עצמו".

ומאז המקרה האיום ההוא, את לא מפחדת לנהוג בכבישים המסוכנים בדרך הביתה מהעסק?

"יש לי אקדח, אבל הוא לצדי רק לעתים נדירות, כשאני נוסעת למקומות מבודדים. אני מפחדת, נרגמתי פעמיים באבנים, אבל חינכתי את עצמי לא לפחד. ההרגל דוחה את הפחד".

כשהיא מתבקשת להגדיר את סוד הזוגיות שלה עם בעלה, את סוד האמהות שלה, היא נתלית ברב קוק: "הרב קוק דיבר על סוד הנסירה", היא אומרת, "על פי המדרש, הגבר והאשה היו דבוקים זה לזה בגבם, ואז בא הקב"ה והפריד ביניהם. שואל המדרש 'הרי הקב"ה לא יכול לטעות – למה חיבר ואחר כך הפריד ביניהם?'. הרב קוק אומר שגבר ואשה שנוסרו זה מזו רוצים לחזור למצבם הקדמון ולהתחבר לאחד. זוגיות זו עבודה קשה, שצריך להילחם עליה.

"בחיים היומיומיים שלי יש לי סדרי עדיפויות. הטלפון יכול לצלצל בלי סוף, אבל אם אחד הילדים זקוק לי, אני מתעלמת ממנו. בכל הנוגע לילדים, אני רוצה לצטט שורה מהשיר 'גנב' של אביתר בנאי, שמספר על ילד במצוקה: 'אני אראה להם לכולם/ אכנס בכל הדלתות/ אכנס דרך הקירות  עד שאהיה קיים/ הכי קיים בעולם'.

"הפירוש שלי לשיר הזה הוא שאם לא ניתן לילדים שלנו את הרגש שהם צריכים להרגיש, ולא נאפשר להם לדעת שהם קיימים בעשייה חיובית ושהם חיים בבית חם, הם יחפשו להיות קיימים בכל מחיר – כלומר, יחפשו ריגושים שליליים במחשב.

"כל ילד הינקתי עד גיל שנתיים, כמו ששרה אמנו היניקה את יצחק. בדור שלנו התרחקנו מהחיים הפשוטים ומהבריאה. עכשיו אנחנו עושים הכל כדי לחזור לחיים הטבעיים שלנו, מתוך הבנה עמוקה של החשיבות שלהם".

עם כל התיאוריות של החזרה לטבע, איך זה שאת מתגוררת בבית כה רחב ידיים?

"באמת היה לי קשה לעבור לבית הגדול. עד היום לא התרגלתי אליו. בעלי, שהוא איש פרקטי, החליט לבנות בית שיכיל את כל 14 ילדינו – ואל תשאלי אותי כמה מטרים יש לנו בבית. אני לא יודעת ואין ברכה בספירה. זה כמו שההורים שלי לא יודעים כמה נכדים יש להם. לא סופרים אצלנו".