חצי ילדה

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

נשיקה לאבא, נשיקה לאימא, וילד שעובר מיד ליד. כל כך הרבה משפחות מסביב נתפרו משברי משפחות שהתפרקו. עלמה זהר מחפשת את החוכמה שתגרום לה לעשות את זה נכון

88 שיתופים | 132 צפיות

בזמן שאנחנו מתארגנות, אחרי שיעור יוגה לתינוקות, אימא אחת שואלת את השנייה: "זה הילד הראשון שלכם?". "שלי כן", היא עונה, "אבל לבעלי יש בן גדול מנישואים ראשונים". "כן", מהנהנת הראשונה "גם לנו יש חצי ילדה".

נדמה שכמעט כל המשפחות סביבי נתפרו להן משברי משפחות שהתפרקו. ילדים מחולקים לשני בתים, שני וחמישי וכל שבת שנייה אצל אבא, מועברים מאוטו לאוטו עם התיק הקטן, עם הסירופ לאוזניים, עם הפתק מהגננת. עם השיחות הקבועות של העברת המשמרת: "היא לא ישנה צהריים", "אל תשכח ביום חמישי את המסיבה בגן". נשיקה לאבא, נשיקה לאימא, וילד שעובר מיד ליד.

רגע לפני שפגשתי את הבת של בן זוגי בפעם הראשונה החלטתי – אם אני לא מתאהבת בילדה, אני מוותרת על האבא. זו עסקת חבילה. לא הייתי מוכנה להיכנס לתוך חייו של ילד שאני לא אוהבת באמת ובתמים. למזלי נפלה בחלקי ילדת טבע מקסימה ומעופפת, מלאת אהבה לכל מה שחי בעולם, והיא מצאה חן בעיניי מיד.

נכנסתי לתוך חייה לאט לאט ובזהירות מרבית. האמון בינינו הוא רשת קורי עכביש שנטוותה ממיליארד צעדים בוני אמון שהמסר שלהם אחד: "אני לא מנסה להיות אימא שלך, אני לא מנסה לגנוב את אבא שלך, אני רק רוצה שנהיה חברות". אבל לא משנה כמה הייתי זהירה, לא יכולתי לשנות את העובדה שעצם קיומי הרחיק ממנה את הדבר שהיא רצתה יותר מכל – שאבא ואימא יחזרו להיות יחד. וזה שבר לי את הלב לחתיכות.

בדיוק כמוני

כי כשאני מסתכלת עליה אני לא יכולה שלא לראות שם ילדה אחרת, שמנמונת, מתולתלת ותכולת עיניים, גם היא בת 6, וגם היא נעה הלוך ושוב בין שני בתים ושתי משפחות, וגם היא מקווה, עד עצם היום הזה, שההורים שלה יתחתנו שוב, אף שהיא כבר בת 37 ואימא שלה נפטרה מזמן.

הוריי התגרשו יפה, אם יש בכלל דבר כזה. הייתה ביניהם חברות ששרדה את התופת של הפרידה. הם תמיד התייחסו זה לזה בכבוד ומעולם לא השתמשו בנו כדי לסגור את החשבונות שהיו ביניהם. ועדיין, זה כאב נורא. היו לי שתי משפחות אבל אף אחת מהן לא הייתה המשפחה הגרעינית שלי. אני זוכרת את עצמי מסתכלת מהצד כשהאחים הקטנים שלי נדחקו למיטה הזוגית בחלל החם הזה שבין אבא לאימא שלהם, וזה משהו שלי אף פעם לא היה. הדבר העגול והשלם שאני מרגישה עכשיו כשהילד שלי מונח בינינו. אבא־אימא־ילד.

"אין מה לעשות", אמר בן זוגי, "היא תצטרך בסוף להשלים עם זה. יש לה שני הורים שאוהבים אותה וזה המצב". "אתה לא מבין", אני אומרת לו, "ילד לא יכול לקבל את זה ששני החלקים שמהם הוא מורכב הפסיקו לאהוב זה את זה, זה כמו סכיזופרניה".

אז אני משתדלת לתת לה את מה שהייתי זקוקה לו כשהייתי בגילה. לא להעמיס על כתפיה הקטנות את חלום המשפחה החדשה והמאושרת. לתת מקום למה שנשבר ואי אפשר לתקן. לדעת שלאבא שלה תמיד תהיינה שתי משפחות, ולשתיהן מגיע זמן ומקום להתקיים. ובקיצור, לזוז הצדה ולתת לה את אבא שלה לגמרי לעצמה. זה לא פשוט לזוז הצדה כשיש בבית תינוק קטן, זה דורש ממני את כל התבונה והרגישות שאני מצליחה לגייס. ובכל זאת, לפחות פעם בשבוע אני מתגברת על עצמי ומנופפת להם לשלום כשהם נוסעים לבלות יחד זמן שהוא רק שלהם.

גירושים הם לא סוף העולם. ילדים יכולים לצאת מזה בשלום ולגדול להיות אנשים בריאים ושמחים. אני בעצמי ההוכחה לכך. אני אוהבת מאוד את הוריי החורגים ואת חצאי האחים שלי ולא הייתי מוותרת עליהם לעולם. ובכל זאת לפני השינה אני נושאת תפילה קטנה: אלוהים, תעזור לנו להיות מספיק חכמים כדי שנצליח לגדל את הילד שלנו ביחד.