נשים מקצועניות

לפני כמה שבועות העליתי לדף הפייסבוק שלי סרטון שצולם במהלך חזרה באולפן ובו אני נראית מזמרת בזמן שאני מרדימה את התינוק במנשא. הסרטון גרף מיד לייקים ושלל תגובות מתוקות, רק שדבר אחד נעלם מעיני המפרגנים – אני בעבודה. אני לא שרה ומפזזת עם התינוק שלי להנאתי, אלא אני עובדת כשהתינוק חגור למותני כמו פק״ל צה״לי קטן.

זו מציאות חיי הבלתי אפשרית בחודשים האחרונים: אני בחזרות, הקלטות, פגישות וצילומים, בשעה שאני מיניקה, מרדימה, מחליפה ו״מוציאה״ גרעפסים. ג׳ין לידלוף, מחברת הספר, “עקרון הרצף״, הייתה בוודאי גאה בי. אם לא קראתן עדיין את הספר הזה – אל תקראו אותו לעולם. הספר המקסים הזה יוביל אתכן בדרך המהירה אל סוג ההורות הגרוע ביותר – ההורות מוכת האשמה. כי אין שום דרך במציאות של ישראל 2014 לגדל ילד בשיטה האינדיאנית שבה קושרים אותו על הגב וממשיכים את החיים כרגיל. אימהות שמגדלות את הילדים שלהן על פי עקרון הרצף אינן עובדות. גם אם הן חושבות שהן עובדות – הן לא. אימהות עובדות צריכות בסופו של דבר להחליט – או להיפרד מהילד לחלק מהיום או להיפרד מהקריירה לשלום. אלא שאני עדיין לא בשלה לעשות לא את זה ולא את זה.

לעבוד או לעבוד זאת לא השאלה. אין לי בחירה בכלל. הבית הזה לא יכול להתקיים עם משכורת אחת, ואני לא מכירה הרבה בתים בארץ הזו שיכולים. אם לפני הילד עוד יכולנו פה ושם לצוף כמה חודשים עם הכנסה אחת, עכשיו אין בכלל מה לחלום על זה. כך שכעת, חצי שנה אחרי הלידה, אנחנו ניצבים מול הפרדוקס הישראלי שאיש עוד לא הצליח לפתור – מה הטעם לשים את הילד במשפחתון ולצאת לעבודה, אם המשפחתון עולה כמו משכורת ממוצעת במשק?

משפחתון הוא הוצאה בלתי אפשרית. בעיקר משפחתון בסטנדרט גבוה מספיק כדי שלא ארגיש כל כך אשמה על זה שאני נוטשת זאטוט עוד־לא־זוחל־אפילו בידיה של אישה זרה. זה צריך להיות מינימום משפחתון אורגני, אנתרופוסופי, דובר אנגלית ועם פינת חי. וגם אז, אחרי שכבר מצאנו את המשפחתון המושלם, והפעלנו פרוטקציות ושברנו פק״מ והגענו ליום היכרות (הם לא מקבלים כל אחד!), יצאנו משם אחרי כמה שעות, התיישבנו באוטו, הסתכלנו זה על זה, ובלי לומר מילה החלטנו שנביא מטפלת הביתה.

וחוץ מזה, אני רוצה לחזור לעבודה. אני מודה. ותאמינו לי ששילמתי הרבה מאוד כסף לפסיכולוגית בודהיסטית בשביל להיות מסוגלת לומר את המשפט הזה.העבודה שלי חשובה לי. הקריירה שלי חשובה לי. ואף שאני אוהבת את הילד שלי עד כלות, עדיין יש לי צורך ביצירה, בעשייה, במימוש עצמי. גם אם הייתי יכולה לא הייתי רוצה להיות אימא במשרה מלאה.

יכול להיות שאימא שלי, אי שם בגן העדן של האימהות הטובות, לא מאמינה שזה מה שיצא מהילדה שהיא גידלה בבית עד גיל 3. אני תמיד חזרתי הביתה לארוחת צהרים חמה, קיבלתי עזרה בשיעורים, ומעולם לא היה לי מפתח משלי עד שעזבתי את הבית ושכרתי דירה משלי. אבל זו האמת. אני לא מסוגלת להתמסר אך ורק לגידול ילדים, גם אם לרגעים אני מרגישה שזה הדבר הנכון.

אז בינתיים אני לוקחת את הילד איתי לעבודה או לוקחת את העבודה הביתה. יודעת שרגע ההכרעה מתקרב אבל דוחה כל יום את ההחלטה למחר. ומבינה שלא משנה מה, אצטרך לעשות כאן פשרה כואבת עם המציאות – ויהיה לזה מחיר. מוכרים לנו את הרעיון שאפשר לעשות גם וגם – וזה איכשהו יסתדר, שאימא עובדת אולי נמצאת פחות שעות עם הילדים אבל היא הרבה יותר מאושרת ומסופקת מחייה ובסופו של דבר הילדים יוצאים נשכרים מזה. אני לא קונה את זה. האמת היא שהעבודה פוגעת באימהות והאימהות פוגעת בעבודה.

אולי בילד הבא יהיה לי קל יותר. אולי אהיה מסוגלת לשחרר את רגשות האשם ולא לעשות עניין. אולי לא תהיה לי ברירה ואני אצטרך פשוט להשלים עם העובדה שאני חייבת להיות בעבודה. אבל נכון לרגע זה אני עדיין מצליחה גם להקליד את הטור הזה וגם להיניק, אז למה לא בעצם?