עולם חדש וטוב

זה מה שאני חושבת בזמן שאנחנו שוכבים בלילה מתחת לכיפת הברזל ומאזינים לרקטות נופלות: “אלוהים אדירים, איך הבאנו את הילד שלנו לעולם במקום הזה?". לא נרדמת. סופרת בחושך את הנשימות הקטנות שלו ונשבעת שמחר על הבוקר ניקח אותו מכאן למקום רחוק, לאי ירוק, לאיזו קהילה אורגנית של יפי נפש בפורטוגל או באוסטרליה, למקום שבו ילדים יכולים לגדול בשקט בערוגה בכפר.

התחושה הזו מלווה אותי מהרגע שהוא נולד, עוד הרבה לפני שהמצב נהיה ביטחוני. מהיום שהוצאנו אותו מבית החולים אני נלחמת לשמור את הנשמה שלו במצב שבו קיבלתי אותה מאלוהים – שלמה ויפה. זה כמו רכב חדש מהניילונים שאתה נשבע לשמור עליו נקי. אין לך אשליות, אתה יודע שבסוף הוא יהיה מלוכלך בדיוק כמו האוטו הקודם, אבל אתה משתדל לדחות את הרגע הזה עוד קצת. רק עוד קצת.

אז כל עוד אני יכולה אני מגוננת עליו מפני כל מה שרע בשבילו: טלוויזיה מסחרית, מרכזי קניות, פעולות תגמול, זיהום אוויר, העתיד. ממש כמו בסרט “המופע של טרומן" אני מגדלת את הילד שלי במציאות דמיונית, באיזו מן “ארץ ישראל היפה" שאני ממציאה בשבילו, שבה הציפורים מצייצות השכם בבוקר כשהאיכר הטוב יוצא אל השדה.

על קירות החדר שלו, הצבועים בתכול שמים, ציירתי שמש עגולה וחייכנית. אני משמיעה לו כוורת, החלונות הגבוהים ו"הכבש השישה עשר". אני מקריאה לו “איה פלוטו", “מיץ פטל" ו"דירה להשכיר". אני יוצאת איתו כל בוקר לגינה לראות פרח פורח ועגבנייה אדומה על השיח, ולהגיד בוקר טוב לסוס, לחתול ולכלבים.

אני מעלימה מתוך חייו אנשים כמו איילת שקד, ניקול ראידמן ויובל המבולבל, במקום זה אני שרה לו על מכופף הבננות. אני לא מכינה את הילד שלי לחיים האמיתיים. במקום ללמד אותו את חוקי הג'ונגל הישראלי, לעקוף בתור, לעבוד בשחור, לשרוד אחרון ולקחת את המיליון, אני מלמדת אותו דברים שלא יועילו לו לעולם – לזהות דוב פנדה, פינגווין ופיל. במקום להכין אותו למלחמה הבאה אני עושה לו פרצופים מצחיקים ומשמיעה קולות משונים.

 אני יודעת, יום אחד הילד שלי יצטרך לצאת לבדו לעולם, והעולם לא יחוס עליו. הוא עלול להיפגע מנהג שיכור, ממחבל חמוש, מאישה יפה, מטוקבקיסט אלמוני, מאלף ואחד דברים. ואולי כל מה שאני יכולה לתת לו לדרך זה זיכרון רחוק של “עולם חדש וטוב" שהיה לו פעם. עולם שבו הציפורים צייצו כל בוקר ואישה אחת משוגעת הייתה מוכנה לעשות כל דבר שבעולם רק כדי לראות אותו צוחק.