אמילי מואטי: "שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע". ריאיון מיוחד

"אני יכולה להבין את תגובות הבטן של מירי רגב. אני יודעת מאיפה זה מגיע" | חולצת צווארון וג'קט: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב
"אני יכולה להבין את תגובות הבטן של מירי רגב. אני יודעת מאיפה זה מגיע" | חולצת צווארון וג'קט: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב

החודש היא נבחרה למקום השלישי ברשימת העבודה לכנסת אז חזרנו לריאיון שעשינו עם אמילי מואטי לפני חמש שנים בדיוק, כשהכריזה לראשונה על ריצה במסגרת העבודה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

כמעט הכל כבר היה ארוז בארגזים. את ההודעה על סגירת המשרד קיבלו הלקוחות מבעוד מועד. מסופי המחשב והמדפסות הועברו אחר כבוד אל סלון הבית הפרטי. אמילי מואטי כבר הייתה בטוחה שהיא נפרדת ממשרד יחסי הציבור הקטן והעצבני שלה. הנה, היא כבר עם רגל אחת בדרך חדשה. אבל אז המציאות התדפקה על הדלת עוד פעם אחת עם סערה שהגיעה משום מקום, כשמשרד החינוך פסל את הספר של חברתה דורית רביניאן, "גדר חיה", בטענה שהוא מוביל להתבוללות. מואטי, למודת ניסיון במאבקים בסגנון דוד וגוליית, מיהרה להצטרף לצוות התגובות ששלח את רביניאן להתראיין כמעט בכל כלי תקשורת, ומאחורי הקלעים ניווטה בין מחאות ציבוריות ברשת ומחוצה לה ששטפו את הארץ. הסערה סערה והכותרות שלטו בסדר היום הציבורי כמעט שבוע. מואטי מספרת שהיא בעצם נלחמה על משהו גדול יותר. "הנושא הוא מניעת משאבים מאיתנו. ידע זה כוח והממשלה מפחדת פחד מוות מזה שלאזרחים יהיה כוח בידיים. מתייחסים אלינו, העם, ככלי ריק, שכל מה שניחשף אליו מיד יחלחל ויהפוך אותנו מהקצה אל הקצה".

"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע עם עצמי. איש לו יוכל לערער את הזהות היודהית, הישראלית, המזרחית והמגדרית שלי. אני מרגישה חזקה איפה שאני נמצאת" | מעיל: אוסף פרטי | נעליים: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב
"שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע עם עצמי. איש לו יוכל לערער את הזהות היודהית, הישראלית, המזרחית והמגדרית שלי. אני מרגישה חזקה איפה שאני נמצאת" | מעיל: אוסף פרטי | נעליים: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב

לא עשיתן לבנט חיים קלים. השבתן מלחמה.

"נוצרה מציאות שלימנים מותר לצעוק ולהסית ואנחנו, השמאל, עונים בנועם. אז כמו שאומר בנט 'נגמרו הימים'. בבית המדרש שלי מי שקורא לנו בוגדים או מתבוללים, ראוי שנקרע לו את הצורה. השמאל אפולוגטי. מתנצל כל הזמן. מורידים לנו כאפה ובמקום להחזיר אנחנו שואלים למה. אומרים לי שאני מחזירה את הכבוד לשמאל".

למה את מתכוונת כשאת אומרת להחזיר?

"אין מקום להתפלספות כששורפים לך את הבית. אנחנו נכבה את השריפה ונרדוף אחרי מי שעשה את זה. חבריי ואני לא מציעים יותר לחבק וליישב את חילוקי הדעות סביב שולחן עגול כמו שעשו הדור הקודם. נורית עלינו כזו ארטילריה, ואנחנו צריכים להחזיר באותה הצורה. הגיע הזמן שהשמאל יפסיק להתבייש שהוא שמאל. המדינה הזו רשומה גם על שמי בטאבו. אני לא מכירה אף ימני שקורא לעצמו איש מרכז".

לאחרונה, הוצף האופן שבו ראש הממשלה פעל כדי לזכות בבחירות. מה חשבת על זה?

"המעשה שביבי עשה ביום הבחירות, להודיע שהציבור הערבי נוהר לקלפיות, הוא מעשה נבלה. הוא השתמש בפחדים הכמוסים של הציבור וגייס אותם לטובתו. אני מקווה שההיסטוריה תשפוט אותו על השנים שבהן הפיץ שנאת חינם, יצר שסע וקרע בעם, שיקר והשחית את המערכות. ולשם מה כל זה? בשביל להמשיך ולהחזיק בשלטון, אך לא להנהיג דבר. אין לו שום דרך, אפס תוכניות".

אמילי מואטי: "אם הייתי רוצה תפקיד אצל רובי זה היה קורה. אבל איך כדוברת של נשיא ימני יכולתי להיות ח"כית בשמאל?" | צילום: פלאש90
אמילי מואטי: "אם הייתי רוצה תפקיד אצל רובי זה היה קורה. אבל איך כדוברת של נשיא ימני יכולתי להיות ח"כית בשמאל?" | צילום: פלאש90

מיטיבי הלכת בטווויטר או ברשת מכירים את הלשון החריפה הזו של מואטי. את הפסאדה האירופית שלה היא מנפצת תדיר בהתבטאויות חריפות שמשאירות גם את השמאל פעור פה. כך למשל, בעימות מתוקשר בערוץ 2 כינתה את ניר חפץ, הדובר הכל יכול של ראש הממשלה נתניהו, "מי שעובד בללקק את הישבן של נתניהו". "מי שעושה לי דה לגיטימציה, יחטוף ממני", היא מסבירה ולא מתביישת להודות שמה שעובד למירי רגב – טונים גבוהים ופרובוקציות זולות – עובד גם לה. "אומרים עלי שאני תמונת ראי של מירי רגב ואין לי שום בעיה עם זה", היא מחייכת.

אני יכולה לחשוב על מחמאות טובות יותר.

"אין לי שום בעיה עם זה שקוראים לי 'פרחה שמאלנית'. יש משהו בתגובות הבטן של רגב שאני יכולה להבין. אני יודעת מאיפה זה מגיע. כשהתראיינתי מול ניר חפץ, הוא ניסה להנמיך ולהשפיל אותי. אז סליחה שלא קיבלו ממני את ההופעה המצופה של השמאלנית הרכה. עניתי לו בצעקות שמה שאני שעשיתי עבור המדינה, הוא לא יעשה גם אם יחיה 20 פעם".

מואטי (35) הפכה בשנים האחרונות ליועצת תקשורת דומיננטית. היא עבדה עם האגודה לזכויות האזרח, המרכז העולמי לקבלה ומספר רשויות מקומיות. את הכניסה לליגה של הגדולים אפשר לסמן כשהחלה לעבוד עם ציפי לבני כשזו פרשה מ"קדימה" והקימה את "התנועה" ב־2012. מואטי התבלטה כמנהלת הקמפיין הדיגיטלי. בבחירות האחרונות עבדה עם "הרשימה המשותפת" וספגה התקפות אישיות אלימות. היא כבשה סופית את המערכת הפוליטית כאשר כטירונית פוליטית הריצה את רובי ריבלין לנשיאות במירוץ שהתחיל אפרורי וחסר סיכוי ונגמר בניצחון מסחרר. הגברת עם שרשרת הפנינים הביסה כרישי תקשורת ותיקים ממנה במאבק מדמם.

"אני מדור האנשים שההורים שלהם העלו את בגין לשלטון. ההורים שלנו אמרו 'עד כאן'. אנחנו לקחנו שמאלה מההורים, אבל אנחנו משתמשים בארגז הכלים שקיבלנו בבית כדי לממש את מה שאנחנו מאמינים בו".

יכול להיות שאת חוטפת יותר כי את אישה? גבר אחר מהשמאל יחשב כאסרטיבי, אבל את תתויגי כמתלהמת.

"היד שלי על הדק השפה מאוד קלה. יש לי התנהגות שיכולה מאוד בקלות להתפרש כבריונית. אבל מאיפה שאני הגעתי, כך מתנהגים כדי שלא יתעסקו איתך. ביום הראשון שהגעתי לפנימייה שבה למדתי, הנחו אותי להיכנס לכיתה ומיד לזרוק כיסא. רק ככה אף אחד לא יתקרב אלי. לא עשיתי את זה, אבל מאז לקחתי את זה איתי. לכל מקום שאני הולכת, אני מזעזעת את אמות הסיפים שלא יתעסקו איתי ושלא יקטינו אותי".

"אני יכולה להבין את תגובות הבטן של מירי רגב. אני יודעת מאיפה זה מגיע" | חולצת צווארון וג'קט: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב
"אני יכולה להבין את תגובות הבטן של מירי רגב. אני יודעת מאיפה זה מגיע" | חולצת צווארון וג'קט: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב

תבעיר את המשכן

את האנרגיות האלה היא לוקחת עכשיו גם אל פרק ב' שאליו היא מכוונת – החיים הפוליטיים. היא מעולם לא הסתירה את החיידק הפוליטי שבה, ובבחירות המוניציפליות הקודמות טבלה במים לראשונה כשהתמודדה למועצת עיריית תל אביב ברשימה היהודית־ערבית "עיר ללא גבולות", שלא עברה את אחוז החסימה. ההודעה מסוף החודש שעבר שהיא סוגרת את משרד היח"צ שלה הסגירה סופית את העובדה שהיא תולה את נעלי היועצת ומפשילה שרוולים כדי להתמודד בעצמה. כעת היא מאשרת פה לראשונה שהיא ממתינה להכרזה על הפריימריז במפלגת העבודה כדי להודיע רשמית על התמודדות. את הבחירות האחרונות, אגב, עברה כיועצת לכמה מועמדים. ההערכות במפלגה הן שהיא בת טיפוחיו החדשה של עמיר פרץ, מקום שהיה שמור בעבר לשלי יחימוביץ' ומרב מיכאלי, מה שמסביר את האומץ להתמודד ללא מפקד.

למה מיהרת לסגור את המשרד? מה את יודעת שאנחנו לא? בחירות בפתח?

"רציתי להצטנן מפוליטיקאים אחרים. אני לא רוצה יותר להעביר הודעות לעיתונות בשם מפלגות וחברי כנסת. אני גם לא רוצה יותר להופיע כפרשנית, אלא כאדם שלתפיסת עולמו יש מקום בציבוריות הישראלית. בינתיים, עד הבחירות, אני משלימה את התואר שלי בהוראת אזרחות".

דורית רביניאן | צילום: רון קדמי
דורית רביניאן | צילום: רון קדמי

את נכנסת לרשימה עמוסה בנשים חזקות.

"את שלי יחימוביץ' אני מאוד מעריכה. ההליכה שלה עם האמת שבתה אותי. לי ולסתיו שפיר יש אחוות נתנייתיות", היא מחייכת ומסתפקת בזה. "מרב מיכאלי היא פרקטית בעיני, שילוב נכון של חוכמה ופמיניזם. אבל אני לא מעריצה או מצדיעה לאף אחת חוץ מלאימא שלי".

הדיבור הוא שאת בת חסותו של עמיר פרץ.

" אני לא יודעת מי אומר ולמה אומר אבל אני לא אדחה את היד שמוגשת לי אם היא מגיעה מאדם שמאמין בי. אני לא אשכח איך מיד עם בחירתו של פרץ לראשות העבודה כל האליטה עברה ל'קדימה'. זו חוויה של דיכוי שחוזרת על עצמה. הכל דמוקרטי ויפה עד שמזרחי נבחר. אני מחבבת אותו אבל עדיין לא ישבנו יחד. צורם לי שאומרים שהוא יעבוד כדי שאני אבחר. אני מעדיפה לזכות בקולות של אנשים שתפיסתי משקפת את תפיסתם מאשר באלה שיצביעו לי כי ביקשו מהם".

התאכזבת בעבר מהעולם הפוליטי. הרבה גבות הורמו כשריבלין נבחר לנשיא בעזרתך אך לא מינה אותך לתפקיד רשמי.

"אם הייתי רוצה תפקיד, זה היה קורה. אבל אז איך הייתי יכולה להיכנס לפוליטיקה, כח"כית במפלגת שמאל, אם כיהנתי בעברי כדוברת של נשיא ימני? כשאת עובדת עם מועמד, המטרה היא הקמפיין, לא היום שלמחרת".

דיברנו קודם על התנהגות שאת בעצמך מכנה בריונית. משלמים על זה מחיר. ותיקי העבודה אולי לא ידעו איך לאכול אותך.

"אני נמצאת היום בנקודה כזו ששום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע עם עצמי. איש לא יוכל לערער את הזהות היהודית, הישראלית, המזרחית והמגדרית שלי. אני מרגישה חזקה איפה שאני נמצאת, ואין לי בעיה להגיד שאני מעדיפה חברת כנסת בינונית על פני חבר כנסת בינוני, וחבר כנסת מזרחי בינוני על פני חבר כנסת אשכנזי בינוני".

כרירכת הספר "גדר חיה" | צילום: יח"צ
כרירכת הספר "גדר חיה" | צילום: יח"צ

מואטי לא חוששת מהתמודדויות קשות. במערכת הבחירות האחרונה הותקפה באלימות על ידי פעיל ימין. היא מפתיעה בשיחה כשהיא מודיעה שסלחה לאיש שתקף אותה. "הייתי בכנס בחירות וקיבלתי הודעה שחנין זועבי הותקפה. יצאתי מהבניין לחפש אותה וראיתי את ברוך מרזל ופעילים נוספים. מישהו הצביע עלי וקרא 'זו היועצת שלהם'. מיד התחילה התגודדות סביבי וצרחו לעברי קללות איומות כמו 'שערבים יאנסו אותך'. הרגשתי חבטה בראש, מישהו היכה אותי עם מוט של דגל ישראל. זה נגמר בבית חולים".

התוקף הורשע בתקיפה שלך.

"אני לא עוקבת. באיזשהו מקום, אני מכירה את האיש הזה. מי הולך לפוצץ כנס בבוקר, באוטובוס מאורגן? אני מניחה שאדם עובד לא עושה את זה. אלו אנשים שנבעטו לשוליים. נו, זו המשפחה שלי, אלה האנשים שאני אוכלת איתם ארוחת שישי. יש לי דוד כזה". מואטי פותחת את הפייסבוק שלה ומראה לי את הפרופיל של הדוד שלה. "הנה, רק השבוע הוא העלה תמונה של ח"כ עם כאפייה. אני מתה עליו. אנחנו רבים כל הזמן אבל הוא הראשון שיתרום לי כליה. אז כן, יש לי חמלה לאיש שתקף אותי, הוא שובר לי את הלב, כי אני מכירה אותו. מניחה שזה נשמע אידיוטי".

מה לקחת מהעבודה עם הרשימה המשותפת?

"אני פחות מפחדת מערבים. באחת הנסיעות שלי עם חבר כנסת מהרשימה, הוא כתב סמס בערבית ואז פתאום משהו השתחרר אצלי, וסיפרתי לו שבמשך שנים כתב ערבי עורר בי פחד. הוא לא כעס. הוא אמר לי שהוא מבין. אגב, כשבאנו לרדת מהאוטו ביישוב ערבי, התלבטתי בקול אם להוריד את עגילי המגן דוד שאני עונדת. הוא מיד אמר לי 'השתגעת? אל תורידי'".

"אין מקום להתפלספות כששורפים לך את הבית. אנחנו נכבה את השריפה ונרדוף אחרי מי שהבעיר אותה" | חולצה וחצאית: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב
"אין מקום להתפלספות כששורפים לך את הבית. אנחנו נכבה את השריפה ונרדוף אחרי מי שהבעיר אותה" | חולצה וחצאית: דורין פרנקפורט | צילום: איליה מלינקוב

סיגר בשבעה שקלים

מואטי חיה בבית מדליק במרכז תל אביב. המעלית נפתחת ופולטת אותי לתוך מטבח צבוע בצהוב. "אני צבעתי בעצמי. יצא יפה, לא?", היא שואלת בעליזות. הדירה בשכירות, תודה ששאלתם. "בחיים לא תהיה לי דירה משלי", היא אומרת, ודני שק, בעלה, שמגיח לשיחה מתנצל: "משירות במשרד החוץ יכולתי לרכוש רק דירה אחת והשארתי אותה לגרושתי. אני מבטיח שאקנה לך דירה", הוא אומר למואטי ומלטף את לחייה.

היא חיה כבר שש שנים עם שק, המבוגר ממנה ב־25 שנה, כיום יועץ לארגונים בינלאומיים, מרצה בחוג לדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב ובזמנו הפנוי מבקר האוכל של "טיים אאוט". עוד גרות בבית שתי בנותיה של מואטי מסיבוב קודם, אדל, בת תשע וחצי, ואנה, בת שמונה וחצי. אביהן של הבנות, צ'ארלי, המבוגר ממואטי ביותר מ־25 שנה, ניהל במשך שנים את פסטיבל הסרטים הישראלי בפריז. הם התגרשו ומואטי חזרה לארץ בשנת 2009 עם בנותיה, שנולדו שם.

"פגשתי את דני כשעוד הייתי נשואה והוא היה השגריר בפריז. אחרי שהתגרשתי, פגשתי אותו שוב ואמרתי לעצמי 'איזה חמוד הוא'. היו שמועות שהוא פרוד, אז ביררתי את זה לפני שאעשה את הצעד. אני מספיק אוהבת את עצמי מכדי להיכנס למערכת שבה מסתירים אותי כפילגש. כמו שאת רואה, אני לא אדם שנותן שיסתירו אותו. בפגישה הראשונה לקחתי לו את היד מתחת לשולחן. הוא לא משך את היד בחזרה ואז זה היה ברור. לקחתי בחשבון שהוא יכול להגיב ב'יצאת מדעתך?'. יצאתי אמיצה אבל בקלות יכולתי לצאת קלת דעת. יש גבול דק בין השניים".

מואטי היפה מופיעה תמיד מוקפדת. בשמלה או בחצאית עם עקבים גבוהים. זה תמיד שחור. מניירה?, אני שואלת אותה, והיא עונה שזה הכי נוח ושקל יותר ללבוש את אותם בגדים שוב. "אין לי כבוד לבגדים. תיקים של 20 שקל ושל 200 יורו מקבלים את אותו יחס מזלזל", היא מצביעה על ערימת תיקים זרוקה בסלון.

כך או כך, כשפותחים את הערך "פאשניסטה" במילון, רואים תחתיו את תמונתה החייכנית של מואטי, כנראה בליווי סיגר – עוד סימן היכר מובהק שלה. היא מתעקשת שהיא מעשנת רק סיגר אחד ביום וגם מבקשת להרגיע: "מאמי, זה סיגר בשבעה שקלים, לא ב־120 דולר. מי שלא מכיר אותי מביא לי סיגרים יקרים כמתנה, אבל הם נשארים במגירה כי הם לא טעימים לי. תראי מה זה דימויים. את רואה דירה יפה, אבל היא בשכירות. הסיגרים זולים והבגדים שלי הם לרוב יד שנייה. אני מתלבשת תוך שלוש דקות ויוצאת עם תיק יד שנייה של שאנל כשבתוכו כרטיס רב־קו לאוטובוס, כי אין לי רישיון. זה סיפור חיי".

"מתייחסים אלינו, העם, ככלי ריק, שכל מה שניחשף אליו יהפוף אותנו מהקצה אל הקצה" | שמלה: מיסוני לפקטורי 54 | פרווה סינטתית לפקטורי 54 | צילום: איליה מלינקוב
"מתייחסים אלינו, העם, ככלי ריק, שכל מה שניחשף אליו יהפוף אותנו מהקצה אל הקצה" | שמלה: מיסוני לפקטורי 54 | פרווה סינטתית לפקטורי 54 | צילום: איליה מלינקוב

גם ההתחלה של מואטי לא הייתה פריווילגית כלל וכלל. היא נולדה בנתניה, בבית של מהגרים מתוניסיה שהביאו לעולם שישה ילדים. מואטי חוזרת ומדגישה שלעד תרגיש זרה בתל אביב ובמעגלים החברתיים שבהם היא נעה. "אני מרגישה יותר בבית בימין. לבר מצווה של המשפחה מגיעים חברי הכנסת של הליכוד, אקוניס וכל הכבדים. האנשים שאוהבים אותי באמת באמת, הם ימנים. השמאל הוא קליקה ולמזרחים קשה בה יותר. ההורים שם היו פעילים ועכשיו הילדים פעילים, וזה בינם לבינם. יש עדיין מקומות שאני מרגישה שאני מתאמצת בהם".

האם אני מאמינה לה או שאני חושבת שגם היא עלתה על הגל? זו שאלה שאני לא משאירה ביני לבין עצמי. היא עונה לי ש"הדיבור החדש, של החבר'ה של ערס פואטיקה, נתן שם לתחושות שלי. שנים אני הולכת עם ההרגשה שאני לא הריבון, ולא אני יוזמת את המסיבה. מקסימום, אני מוזמנת אליה כאורחת".

הוריה היו דתיים־מסורתיים. מואטי הייתה חניכה בבני עקיבא לזמן קצר. "ההורים היו פועלים אמיתיים. אבי עבד ככוח עזר בבית חולים לפגועי נפש ואימא עבדה בעבודות מזדמנות, מניקיון דרך בישול בבתים וכלה במשרת קופאית. סבתא שלי נהגה להגיד בגאווה שיש לה תשעה ילדים ואף אחד מהם לא ישב בכלא. זו שפיפות גאה כזו", היא נזכרת. "שלחו אותי לקייטנה הלאומית. בעוני שולחים למה שזול. כל בוקר שרתי את המנון בית"ר. כשעפתי מבית הספר בכיתה י' ההורים אמרו לי 'לכי תלמדי ספָרות'. פחדו שאסתובב ברחובות. לא שאפנו לקריירה, אלא למקצוע שנוכל להתפרנס ממנו. לא ידענו אז שאנחנו עניים ומודרים. הגעתי לתל אביב ועבדתי בשתי משרות, שליחה על טוסטוס ומוקדנית בלילות בחברת ביטוח".

מה סיפרת על המשפחה שלך והבית שממנו באת, כשהגעת לעיר?

"במשך המון שנים הדרך 'לשתול' אותי הייתה לשאול מה ההורים עושים. הייתי מתביישת ומרגישה מותקפת. הכרתי בחור מצהלה ובפעם הראשונה שהוא לקח אותי להורים, אימא שלו שאלה אותי מה ההורים שלי עושים. כל מה שעבר לי בראש היה, 'יא חתיכת אשכנזייה מלוכלכת, עד גיל 15, קראתי יותר ספרים ממה שקראת כל חייך'. התחלתי לגמגם ועזבתי אותו באותו היום. כשההורים שלי הפכו לפנסיונרים שמחתי שאני יכולה סוף סוף להסתפק בלהגיד שהם פנסיונרים. אגב, עד היום יש לי חרדות כלכליות. אני מפרנסת את אימא שלי. אחי ואני מעבירים לה כסף כל חודש".

מואטי מספרת שלא רצתה להיות יועצת תקשורת וגם לא נהנתה מכך. החיים גלגלו אותה לשם. "אם הייתה לי ביוגרפיה אחרת, לא הייתי יושבת איתך כאן עכשיו. הייתי עכשיו במשרד שלי במכון מחקר או בארגון חברתי. רציתי להיות חוקרת ספרות וסופרת. העיפו אותי מבית ספר כי במקום להגיע, הלכתי לספרייה העירונית לקרוא. היה לי פנקס קטן והייתי כותבת מושגים שקראתי, כמו 'אנקדוטה' למשל. אחר כך הייתי הולכת לספרנית ושואלת איך אומרים את זה, כי אף אחד בסביבה שלי לא דיבר ככה".

כשפוטרה מחברת הביטוח, גייסה את כספי הפיצויים לטובת מה שחלמה שתהיה התחלה חדשה בצרפת. "השנים הראשונות היו קשות מנשוא. את זרה ואף אחד לא מחכה לך. את גם לא דופקת בדלת של הסורבון ומיד מתקבלת. ברמנתי, מלצרתי, לימדתי עברית, עשיתי בייביסיטר. בין לבין, רציתי להתחתן ולהביא ילדים. הייתי מאוד מכוונת לשם. הראשון שהסכים ולא נבהל, התחתנתי איתו".

נהיית אימא בגיל 26. מה בער לך?

"ידעתי שילדים יעמדו ביני לביני. אני אדם דינמי ובהיפר. גם יש לי פה גדול. כשיש ילדים, הם עוצרים אותך וממתנים. מעל הכל, רציתי לתת לילדים שלי חוויה אחרת משלי, של מרכז ולא של שוליים".

לקראת סיום, נחזור לנושא לשמו התכנסנו. התחלת לעשות מפקד?

"לא".

חוגי בית?

"מגיעה לכל מקום שמזמינים אותי לדבר. כל מי שרוצה לדבר איתי, שיתקשר".

צוותי חשיבה?

"כל צוות המשרד שלי. הם יהיו בשבילי. אני גם נשואה לאדם הכי חכם שהכרתי. מהיום שהכיר אותי הוא יודע שאני רוצה להיות חברת כנסת".

נו, ככה מנצחים?

"אין סיכוי ולו הקטן ביותר שאני לא מנצחת את זה. אני לא חושבת מחשבות על הפסד ומבחינתי גם אם יצביעו לי 3000 איש שאני משקפת את עמדתם אז ניצחתי.
במפלגת העבודה אין עוד אנשים עם ביוגרפיה כמו שלי. אני צריכה להיות שם".

צילום: איליה מלינקוב | סטיילינג: מיקי ממון | איפור ושיער: איילת שמעוני במוצרי איב סן לורן