מיינסטרים בלי פאניקה
אלבום הבכורה של Panic Ensamble מוכיח שאפשר אחרת
את אלבום הבכורה שנושא את שם ההרכב הישראלי Panic Ensemble קצת קשה לתייג. פופ מתוחכם? רוק מעודן? אולי בכלל פרוגרסיב רוק עדין עם נגיעות ג'אז וקצת מוסיקה קלאסית? איך שלא נסתכל על זה מדובר במוצר טוב, אבל לא ברור מה היו כוונות היוצרים.
יכול להיות שזהו אחד מאותם מקרים בודדים שלא משנה בכלל מה רצה המשורר לומר, כי בכל מקרה יצא לו משהו טוב. די להקשיב לשיר הפותח את האלבום, Underground, כדי להבין שיש לנו פה עסק עם הרכב מעניין, כזה שלא שומעים בדרך כלל בארץ, שמערב את כל מה שנראה לו נכון באותו רגע, והתוצאה עדיין נשמעת טוב – מעין טריפ הופ איטי שמעורב עם פולק וקצת רוק פסיכדלי. הכל במינון נמוך, כסלט מוסיקלי שעשוי בקפידה. חתוך דק-דק.
Panic Ensemble הוא פרויקט מוסיקלי של רועי ירקוני, מוסיקאי שוליים מוכר, שמתעסק בשנים האחרונות עם פרוגרסיב רוק ועוד אי אלו ז'אנרים מוסיקליים שנשמעים כמו קללת יום הדין לגלגל"צ. מכל ההרכבים שירקוני עבר בשנים האחרונות, PE הוא ה"קליט" ביותר, למרות שהקו המוסיקלי ה"קליל" שמאפיין את האלבום בהחלט לא מעיד על חוסר רצינות או רדידות החומר.
מעבר לעיסוק במרכיבים מוסיקליים לא שגרתיים, ירקוני מביא איתו בשורה נוספת לאלבום בדמותה של יעל קראוס – זמרת, מוסיקאית, ודמות מוכרת בקרב סצנת השוליים הישראלית. קראוס היא זמרת נפלאה, והבחירה בה לתפקיד הסולנית היא בהחלט בחירה נכונה – קולה הדק והמלטף יושב בצורה מדויקת על רוב השירים, שחלקם נעים בין מתוקים ומעלי חיוך (Spring in your heart, שיר חביב שיכול להיות להיט רדיו קלאסי), וחלקם נעים על הקו העדין שבין פופ חכם לבין אוואנגרד (Obsessions).
האלבום, למרות שינויי מצב הרוח התכופים שלו, אינו מכיל ולו רגע משעמם או קיצוני מדי.
Love soup הג'אזי משתלב נפלא עם This woman (מעין שילוב של ג'אז קאמרי ונעים לאוזן לבין רוק אגרסיבי שמנוגן על פסנתר ללא טיפת דיסטורשן), ואין שום מניעה לשמוע אותם ביחד עם Obsessions שמגיע מיד אחריהם; שלושה שירים שונים במהותם, שתודות לעיבוד נכון ומעניין נשמעים כבעלי קו אחיד. וזו לא משימה פשוטה בכלל, לנוכח העיבודים והלחנים, שלא תמיד עושים הנחה למאזין, ודואגים לרפד את אוזניו בשכבות סמיכות של צלילים.
לאורך כל האלבום ירקוני דואג להנחית עלינו עוד ועוד סגנונות, שמצליחים להישמע "נכון", כמו בוסה נובה לאטינית, מוסיקה ים תיכונית, קצת שנסונים צרפתיים ומה לא. דרבוקות, כינורות, אקורדיונים, קונטרה בס, כלי הקשה – כל כלי יכול לבוא בחשבון, וכל כלי נשמע במקומו הטבעי.
אלבום הבכורה המוצלח הזה מציע לנו תמהיל מוסיקלי לא שגרתי בכלל, שלמרות מיקומו בשולי תעשיית המוסיקה (לייבל יחסית "קטן", דמויות מפתח שמגיעות מהאנדרגראונד), נשמע מיינסטרים לחלוטין, ולשם שינוי לא מדובר בכינוי גנאי.
Panic Ensemble הוא הדוגמא ל"איך עושים מיינסטרים איכותי ונשארים בחיים". השאלה כעת היא כיצד יקבל הקהל הישראלי את ההרכב ואת אלבום הבכורה המשובח שלהם. יש יותר מדי דברים קטנים שיכולים לשים להרכב רגליים בדרך להכרה ציבורית ואפילו הצלחה כלכלית (כן, כן. יש להם סיכוי לא רע לזה): הם שרים באנגלית ונשמעים מתוחכמים, לעתים יותר מדי. למרות כל אלו, עדיין מדובר באלבום שראוי להגיע לאוזניהם של כמה שיותר מאזינים מקומיים, גם כי הוא טוב מאד, וגם כי הוא מראה שאפשר לעשות מוסיקה טובה ומפתיעה בארץ, אם באמת רוצים.