מלכת הכיתה

צילום: גיא כושי ויריב פיין
צילום: גיא כושי ויריב פיין

נטע גרטי על אהבה, אימהות, כאב וגעגוע. ישבנו איתה לקפה הפוך והתאהבנו, עכשיו תורכם

88 שיתופים | 132 צפיות

א-אריק

לאריק קוראים אריק בהשראתו של אריק איינשטיין. הוא היה חבר קרוב של פיטר וזה אובדן גדול שמלווה אותו עד היום. לפני הניתוח הקיסרי שמעתי את "זו אותה אהבה" בלופ ופתאום עלה הרעיון לקרוא לו ככה. אריק לא הספיק לראות אותו, אבל סיפרנו לו שקראנו לו ככה בזכותו והוא מאוד התרגש מזה. הוא כבר בן שנה וחודש והוא ילד נורא מתוק וטוב. הוא הגיע למשפחה שלנו ושחרר אצלנו משהו. כאילו היה פקק בשעת עומד, ופתאום נפתחו הנתיבים. הוא מכור ללני, אחותו הגדולה, מאוהב.

אריק הגיע למשפחה שלנו ושחרר אצלנו משהו. צילום: ברק פכטר
אריק הגיע למשפחה שלנו ושחרר אצלנו משהו. צילום: ברק פכטר

 

ב- בלונד

פעם אחת בחיים הייתי בלונדינית. זה היה בכיתה ח', קניתי בליץ' ועשיתי לבד בבית ויצא לי צבע חלודה רקובה וכל השיער נקרע ונתלש. נראיתי כמו חיה פצועה. זה היה בחופש הגדול, הבית מרקחת בגדרה היה סגור ונסעתי עם אמא שלי עד ראשון כדי לקנות שטיפה חומה וככה זה נגמר. עד היום עוד ממש בא לי להגשים את החלום הזה וכל תפקיד שאני מקבלת אני מקווה בתוך תוכי שיגידו לי שבשבילו אני חייבת לצבוע לבלונד.

אני בטוחה שמסובבים אחרי בלונדיניות יותר את הראש אבל אין לי אומץ לעשות את ההתערבות הזו לבד, זה מהותי, זה משנה את כל הפרופרציות. זה ישנה את כל היחס של הסביבה כלפי ואני לא יודעת אני בנויה להתייחסות הזו עכשיו. זה כמו עם הציצי שגדל בהריון, זה שינה את ההסתכלות של אנשים כלפי, בעיקר גברים כמובן, זה היה היסטרי.

ג- געגוע

יש לי געגוע תמידי לילדות. אני משתתפת עכשיו בהצגה "הכיתה שלנו", קופרודקציה של הקאמרי והבימה, מחזה מודרני וקצבי על תקופת השואה ואני משחקת בה ילדה. "ההצגה עוסקת במקרה אמיתי שקרה בעיירה ידוובנה הפולנית בשנת 1941. פולנים בני אותה עיירה שרפו חיים 1600 יהודים באסם העיירה. הם לא עשו זאת בכדי למלא פקודה של אף אחד לא של הסובייטים ולא של הגרמנים.אלא מתוך יוזמה שלהם. דווקא מתוך זה, של הדמות של הילדה שחיה במקום כזה טראגי, אני חוזרת לתקופה הזו של הילדות שלי, שבה אני הייתי מוגנת.

בתור ילדה אף על פי כל הדרמות שהתחוללו בתוכי, בזכות ההכלה של ההורים שלי יכולתי לעשות טעויות בשקט. יש לי נוסטלגיה והתרפקות על המקום שגדלתי בו ותחושה של געגוע לבית, לקן הזה שהייתי בו פאסיבית ורק קיבלתי. היום בתור אמא אני הנותנת, האקטיבת ויש בי געגוע לחזור לשם רק לרגע.

ד- דרמטיות

אני ממש לא דרמטית בחיים. למזלי יש לי את העבודה הזו שנותנת לי את המקום הזה. אני עוברת בעיקר בהצגה הזו דברים כל כך קיצוניים ומפרקים, כמו אונס קבוצתי,ששם אני משחררת הכל. התעלה הזו כבר חפורה בי ואני רק צריכה להזרים את המים של הדרמה.אני רגילה ערב ערב לפרוק אנרגיה ורגש שבחיים אני פחות צריכה את זה. אני ממש לא דרמה קווין. אני אמא לשני ילדים, עד שמונה בערב אני בקבוק, חיתול, השכבות הרדמות ואז אני יוצאת לעבודה, שם אני פורקת הכל. זה במקום מדיטציה או תפילה.

 

הבמה היא המקום לפרוק. צילום: דניאל קמינסקי
הבמה היא המקום לפרוק. צילום: דניאל קמינסקי

 

ה- התבגרות

אני בת 34 ואני בסדר עם זה. גם מבחינת טיפוח לא השתינתי מאוד. בזמן האחרון התחלתי ללכת לעשות טיפולי חמצן ופילינג קריסטל אצל רונית רפאל אז אולי זה השינוי היחידי אבל אני כבר יודעת שאני לא אהיה מי שהייתי ולא אשחק בסרט את בת השכן, וזה בסדר, היא כבר לא מעניינת אותי. הקיץ מגיע ומאז הלידה של אריק עוד לא נכנסתי לביקיני, ויש לי אחלה ביקיני. בשנה שעברה לא התחשק לי, אולי השנה.

 

אולי השנה ביקיני? בגד ים קאלה. צילום: גיא כושי ויריב פיין
אולי השנה ביקיני? בגד ים קאלה. צילום: גיא כושי ויריב פיין

 

ו- ווטסאפ

יש לנו קבוצת ווטסאפ של השכנות בבניין וכל היום אנחנו שם בטיפים על ספרים שמגיעים הביתה, בייביסיטרים ועניינים. נורא כיף לי איתן וזה משהו שלא דמיינתי שיקרה. יש לנו חדר לא מנוצל בבניין שהפכנו אותו למעין ג'ימבורי ואנחנו ממש שכונת חיים. כל היום למטה ועושים קעקועים וצמידי גומיות. כולם בערך באותו הגיל עם ילדים וזה כזה כיף. זו קהילה וזו מתנה.

ז- זוג מנצח

אנחנו? אין סיכוי. לא רואה את הסיבה להקריב את הדבר הכי חשוב לי בחיים, ובשביל מה? רגע של רייטינג. אני לא מבינה את זה. הציעו לנו בעבר את "מחוברים" ואפילו לא התפתיתי לשמוע את הסכומים. לא רוצה. כשחקנית החשיפה שלי היא בשביל הסיפור אבל בריאליטי זה בשביל הכסף, או הרייטינג, שזה כסף של הזכיין. אני גם מעדיפה שלא יכירו אותי כל כך טוב, אני גם קוקי וגם שונטל וגם אופליה וגם דורה שנשרפת בשואה ויש משהו בלחשוף את האישיות שלך שיכול לגרוע אחר כך מהאמינות של הדמות, אני חושבת שזה יכול לעשות לי נזק.

גרטי ורוט בחתונתם. צילום: מוטי לבטון
גרטי ורוט בחתונתם. צילום: מוטי לבטון

 

ח- חופשה

לא יצאנו לחופשה כבר שנים. אני לא אוהבת צימרים, אלא אם כן זה סופר-לקשרי כי זה מרגיש לי בודד, ואני מעדיפה בתי מלון. לילה אחד זה מעט מידי כי זה לוקח לי זמן להרפות ולשחרר ומצד שני יותר מזה אנחנו פשוט מתגעגעים לילדים. אנחנו הכי פאתטיים, יושבים אחד מול השני ומסתכלים באייפון בתמונות של הילדים. אנחנו פשוט מאבדים את זה מרב געגועים. דווקא עכשיו תכננו לנסוע כם כל החברה של מוניקה סקס לאיזה פסטיבל מוסיקה נורא מגניב אבל בסוף אנחנו לא מצטרפים, כי זה לא מסתדר לנו עם העבודה. מאוד בא לי חופשה ולא ממש משנה לי איפה, העיקר לקום יקיצה טבעית.

ט-טלוויזיה

אני רואה הרבה טראש. אני מכורה ל"משטרת האופנה" של ג'ואן ריברס, מקליטה ורואה כל יום. היא פשוט גומרת מצחוק. אני רואה גם "בנות" למרות שזה ממש מנותק ממני, כל ההיפסטרלנד הזה זה ממש חקר ארכיאולוגי כמה שזה כבר לא נוגע אלי, אבל עדיין זה נחמד להסתכל ו"בייבי" , הרבה מאוד בייבי.

י – יופי

אני מרגישה שאני יפה כשאני יצירתית בלבוש שלי. יש לי ימים שבא לי להתלבש מכוער, ולפעמים אני רואה איך פיטר מסתכל עלי ולא מאמין שאני יוצאת ככה ויש ימים שאני נורא אוהבת לחפש וליצור לעצמי לוקים ואופנה מעסיקה אותי. אני פרזנטורית של "קאלה" כבר חמש עונות וחזרתי אליהם עכשיו אחרי שהייתי בהפסקה כזו של חופשת לידה. אני מאוד מחוברת אליהן ונורא כיף לי לעשות את זה. אני אוהבת את הצילומים, שפעם היה לי קשה איתם, כי אני לא דוגמנית, והיום אני מרגישה מאוד בטוחה בהם.

פרזנטורית של "קאלה" כבר חמש עונות. צילום: גיא כושי ויריב פיין
פרזנטורית של "קאלה" כבר חמש עונות. צילום: גיא כושי ויריב פיין

 

כ- כאב

אני ממש לא סובלת כאב פיזי. עם אריק היה לי ניתוח קיסרי וזה זכור לי כסיוט אמיתי. "בייבי בום" אני לא מסוגלת לראות, אני גמורה מזה, עושה קולות של חיה דרוסה מול הטלוויזיה, זה מטלטל אותי. אני מאוד פחדנית בכל מה שקשור לכאב, וגם שלילדה שלי יורד דם נורא קשה לי אבל אני מתגברת. אני מוצאת איזה אישיות אחרת ומתמודדת עם זה.

ל – ליל סדר

כשלני היתה קטנה, בפעם הראשונה שהיא חיפשה את האפיקומן מרב שלא רציתי שהיא תתאכזב, כי היא היתה מאוד תחרותית בתקופה הזו עשיתי מעשה שלא יעשה וגיליתי לה איפה האפיקומן. זה היה אצל אמא של פיטר ובן הזוג שלה והיו שם עוד המון ילדים וזה היה פשוט רגע של אי שפיות זמנית, מול כולם ושתפסתי את עצמי הרגשתי כזו בושה כי הרסתי לכל הילדים האחרים. סלחו לי, אבל הרסתי את כל הפאן. מאז אני לא מגלה איפה הוא, ואני גם קונה מתנות לכל המשפחה בפסח, זה חג מרגש וזה עושה לי את זה. ברגע שיש לך ילדים, הקסם של החגים מתעצם.

מ- חמאות

לשמחתי אני מקבלת הרבה מהן וזה תמיד נעים. אנשים נגשים אלי ברחוב ואומרים "אני לא רוצה להפריע לך, אבל רציתי להגיד לך שהיית נהדרת בכך וכך" ואני אומרת "מה להפריע? אתה מסב לי רגע של שמחה עכשיו, זה ממש לא מפריע לי. גם פיטר יודע לתת מחמאות, הוא מאוד אוהב שאני משתנה לו, ככה יש לו מגוון של נשים, זה שמייח.

נ – נאור ציון

נאור נתן לי מתנה גדולה עם הסדרה הזו "עממיות", קודם כל כי זה דמות הכי אחרת ממה שאני וזה סיטקום שזה לא משהו שיש פה הרבה ופתאום נחשפתי לקהל חדש לגמרי. כל האינסטגרם שלי מוצף בעוקבות – יש לי 11000 והרבה יותר נשים מגברים, כי זו סדרת בנות. אני מקבלת הרבה פרגון נשי וזה נורא כיף וזה גם מגיע מכיוון אחר לגמרי. זה לא אותו קהל של הבורר או של הקאמרי. זה אנשים אחרים שאוהבים את "עממיות" וזה נורא כיף.

עממיות. צילום: ינאי יחיאל
עממיות. צילום: ינאי יחיאל

 

ס- סבא

אבא שלי אמא שלי, חיים, נולד ב-1919 בפולין, שזה בדיוק הזמן והמקום בהם מתרחשת ההצגה שאני משחקת בה עכשיו. אני מגלמת ילדה שנולדה ב-1921 שנתיים אחריו. הוא עלה לארץ בגיל 15 לבד בעליית הנוער וכל המשפחה שלו נספתה בשואה, חוץ מאח שלו ששרד שההעבירו אותו להולנד בגלל תוכנית מחוננים שהיה בה.

הוא לא דיבר על זה אף פעם אבל זה כל הזמן היה שם, מהדהד ברקע. הוא ברח בגלל המלחמה אבל הרגישו שם את המתיחות שנים לפני, והוא סבל כילד מביטויי אנטישמיות קשים.כשקראתי את המחזה בפעם הראשונה זה טלטל אותי ופתאום חשבתי עליו כילד. ההצגה הזו נורא מחברת אותי אליו ולילדות שלו בפולין וחבל כל כך שהוא כבר נפטר ולא יכול להיות איתי באולם.

ע-עיצוב

אני חובבת עיצוב ואדריכלות, ואני כל היום גולשת בכל מיני אתרי עיצוב והולכת לבקר בארביטמנסוטולמנס ובסוף קונה באאוטלט ובאיקאה. אמא שלי פיתחה מאוד את הצד הזה בי, גם כילדה הייתי מעצבת לעצמי בגדים והיא היתה לוקחת אותי לתופרת לממש את הפנטזיה. הייתי נורא דקדקנית ועד היום יש בי את המקום הזה.

גרטי בצילומי אופנה ל"קאלה". אני מרגישה יפה כשאני יצירתית בלבוש שלי. צילום: גיא כושי ויריב פיין
גרטי בצילומי אופנה ל"קאלה". אני מרגישה יפה כשאני יצירתית בלבוש שלי. צילום: גיא כושי ויריב פיין

 

פ-פילאטיס

יש לי חלום להיות איירון וומן, גברת שריר כזו ואצנית ואחרי הכל הייתי בצבא מדריכת חי"ר ורצתי אז 21 ק"מ אבל הייתי בת 18 ומאז לא חזרתי על זה. אני רואה את כל הרצי מרתונים ואני מקווה שיום אחד זה יקרה גם לי ואני אקום מהספה אבל בנתיים חזרתי לפילאטיס, שזה גם משהו.

צ- צחוק

אני חושבת שחוש הומור זאת התכונה הכי סקסית שיש, אצל גברים ונשים. אני אוהבת לצחוק והרבה. אני מאוד אוהבת קומדיות . גם לשחק בהן וגם לצפות. אני מאוד אוהבת את לואי סי קיי, את לארי דיוויד ואת כל הסרטים של וודי אלן, גם את הגרועים שבהם. בקיצור אני אוהבת הומור גברי של גיל העמידה פלוס . מה זה אומר עלי?

ק-קילוגרמים

בהריונות שלי אני עולה יפה, עם לני עליתי 13 קילו ועם אריק 15 קילו ובעוד עם לני זה ירד מהר עם אריק עדיין נשאר לי קצת אבל אני חושבת שזה דווקא טוב, כי לפני זה לדעתי הייתי רזה מידי. אני עובדת קשה ולדעתי זה הסוד, למרות שגם אני לפעמים תוקעת המבורגר אחרי הצגה, אבל אין לי בעיות עם המשקל ואף פעם בחיים לא עשיתי דיאטה. להפך כשהייתי טיאנג'יירת ייחלתי להשמין והייתי הולכת עם טייץ צמר מתחת לג'ינס בשביל לא להראות כזו שדופה.

אין לי בעיות עם המשקל ואף פעם בחיים לא עשיתי דיאטה. צילום: גיא כושי ויריב פיין
אין לי בעיות עם המשקל ואף פעם בחיים לא עשיתי דיאטה. צילום: גיא כושי ויריב פיין

 

ר-רווקות

מיתולוגיה יוונית, אני כבר לא זוכרת. יש לי עדיין חברים רווקים ואני לפעמים נפגשת איתם אחרי הצגה ומציצה לתוך העולם הזה.ברבע שעה הראשונה זה נראה לי מגניב ווואו, יש חיים בלילה ואיך שאני מסיימת את הבירה זה פתאום נראה לי משעמם נורא ואני חותכת הביתה. אם יש בי געגוע זה לזמן שאני ופיטר היינו לבד, לזמן איכות שלנו יחד.

ש- שואה

שואה זאת מילה גדולה. כמעט מיתולוגית מבחינה רגשית. קרובה ללב כי היא עשויה מהדי אן אי של העם הזה אך הולכת ומתרחקת מאיתנו לצערי עם מותם של אחרוני הניצולים. כשעבדתי על "הכיתה שלנו" היה חשוב לי לנסות להתייחס אל האלימות והקושי הבלתי נסבלים דרך "משקפיים נורמטיביים״ ולהתבונן בבנאליות של הרוע. בעובדה שבין הרוצחים לנרצחים היו יחסי שכנות . חברים לספסל הלימודים ובמקרה של הדמות שלי בהצגה אפילו אהבה רומנטית לא ממומשת. ובכך לגשש את דרכי לסיפור ולדמות דרך סיפורם האישי. זה לא פשוט.

גרטי בהצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי
גרטי בהצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי

 

ת- תודה

תודה על כל מה שיש לי. על המשפחה האהובה שלי, על פיטר, על הילדים ושרק כולם יהיו בריאים . טויטויטוי .