מלכת הפאנץ'

צילום: עידו לביא
צילום: עידו לביא

לרגל העונה החדשה של "מצב האומה" מצאנו את עינב גלילי במצב רוח נוקב למדי. יצא אישי ("אף פעם לא הייתי הדוגמנית בחדר"), כואב ("איך תתאבלי על אבא שלך כשבאותו היום נפלו חמישה חיילים בעזה?") ומדויק ("אדם צריך לפתח חיישני פתטיות")

88 שיתופים | 132 צפיות

פמיניזם

״הצד הפחות סטרילי״

“זה ברור מאליו שאני פמיניסטית, מעליב אותי בכלל כששואלים את זה. יש עכשיו איזו אופנה להגיד ‘אני לא פמיניסטית'.

את רוצה רישיון נהיגה? חשבון בנק משלך? את האפשרות להצביע בבחירות? מזל טוב גברתי, את פמיניסטית. אבל זה לא אומר שאני לא נהנית למתוח את הגבול בעניין הזה ולעשות בדיחות סקסיסטיות, כל עוד הן לא עושות עוול שאני לא יכולה לחיות איתו".

טי שירט קרבן לאמור | מכנסי עור מאסון למיכל ומורן | נעלים מרי נעלים. צילום: עידו לביא
טי שירט קרבן לאמור | מכנסי עור מאסון למיכל ומורן | נעלים מרי נעלים. צילום: עידו לביא

ואז זה נגמר בגורי אלפי שמתמרמר על חשפנית במסיבת רווקים שנראית בגיל של אימא שלו.

“הומור הוא זירה שבה אפשר לאוורר גם את הצדדים הפחות היגייניים וסטריליים בקיום שלנו. אין לי כוח להומור פוליטיקלי קורקט. בהומור מאווררים חרא אנושי בלי לעשות רצח עם. בדיוק כמו במשחק בארגז חול – את יודעת מה גבולות הגזרה. האפשרות לאוורר צדדים אפלים באמצעות הומור היא הדרך הפחות גרועה. הייתי בהופעה של ג'ואן ריברס לפני שנה. היא צחקה על נכים, על עיוורים, על השואה ועל הומואים ולסביות, אבל ברור שהיא דמוקרטית וליברלית שמצביעה עבור נשיא שתומך בנישואים חד מיניים. אם היא הייתה גזענית והומופובית, הבדיחות היו פחות מצחיקות אותי. אחרי ההופעה היא אמרה לי: ‘כל זמן שאת יכולה לגרום למישהו לצחוק, יש לך עבודה'".

ניתוחים פלסטיים

״צריך לפתח חיישני פתטיות״

מה עמדתך בנושא הפמיניסטי הבוער – ניתוחים פלסטיים? ראיתי לאחרונה את פרופ' קתרין מקינון, המשפטנית הפמיניסטית מספר 1. יש לה פנים שראו סכין מנתחים.

“אני בוחרת את המאבקים ואת המלחמות שלי. בעולם מושלם נשים וגברים היו יכולים להזדקן בנחת בלי לשלם מחיר מחפיר בשוק העבודה ובעולם הדייטים. בעולם המושלם הזה, מספר הפוליטיקאים והפוליטיקאיות היה זהה, שוק העבודה היה שוויוני, ואני הייתי יכולה לדון ברצינות עם עצמי אם אני צריכה או לא ניתוח עפעפיים. בעולם המושלם ההוא היינו נראות לעצמנו אחרת. בינתיים אני מודה לאלוהים על חסדים קטנים, על טיפולים פלסטיים ועל תרופות פסיכיאטריות. זה המעט שאפשר לעשות כדי לצלוח את החיים על כל עליבותם.

“לפעמים זו פשוט כלכלה נפשית. מה יעלה פחות – להילחם מלחמה קשה, פתטית ועקובה מדם להוריד שלושה ק"ג או לבחור במאבק מתמיד ומתמשך כדי לשנות את דימוי הגוף שלי מהיסוד. אני אומרת שלהתנזר מפחמימות קל וחסכוני יותר. אני לא גאה בזה, אבל אין לי זמן ללכת לטיפול פעמיים בשבוע. יש לי עבודה ושני ילדים קטנים".

פונצ'ו אקנה לורנר | חולצה רושאס לשוגר מאמא | חצאית מאסון למיכל ומורן. צילום: עידו לביא
פונצ'ו אקנה לורנר | חולצה רושאס לשוגר מאמא | חצאית מאסון למיכל ומורן. צילום: עידו לביא

את בת 45. הגיל נעים אלייך?

“מאז ויקיפדיה אין שום סיכוי לשקר בקשר לגילך", גלילי מחייכת. “כשאני שומעת נשים שלא חושפות את גילן, אני מבינה אותן. העולם מפלה גברים ונשים, בעיקר נשים, בגלל הגיל. ההסתרה הזו נובעת לאו דווקא מתחושת חוסר נחת עמוק, אלא מהכרת המציאות ומפרקטיות".

אז המציאות דפקה בדלת?

“אני שמחה שהמניות שלי לא על זה. אף פעם לא הייתי הדוגמנית בחדר. בכל חדר המתנה לאודישן שחיכיתי בו היו שלוש נשים גבוהות ממני, רזות ממני ובלונדיניות ממני. הצטלמתי לכתבה, והתמונות הועברו למחשב. מיד אמרו לי בפאניקה ‘אל תסתכלי'. כנראה רגילים שנשים מתמוטטות ולוקות בהתקף פסיכוטי. אז הסתכלתי על התמונה בלי פוטושופ, ראיתי שואה, והתחושה הייתה סבירה ושפויה. ולמרות הכל טרם התחלתי בהתערבות פלסטית. פרצופי לא מקבל את הטיפול שמגיע לו, אשתדל לשפר את דרכיי".

כלל האצבע פה הוא פחות זה יותר.

“אני גרה בצפון תל אביב, ובתי הקפה מלאים בנשים שאם מחבל היה עומד באמצע ומתפוצץ, שריר לא היה זע בפניהן. אין דרך לנפח את השפה העליונה ועדיין לשמור על כבודך. אדם צריך לפתח חיישני פתטיות".

וגם חמלה, כלפי עצמנו וגופנו המזדקן.

“זה נכון, ועדיין אני עובדת מאוד קשה בתחזוקה. מה שמדהים ומקומם בו זמנית הוא כמות העבודה הנדרשת, בין אם את ג'יזל או מורה בבית ספר יסודי: מעט אוכל ולא מה שאת רוצה. צבע לשיער, מספרה, הורדת שערות. זו מלחמה בשׂיעור יתר ערמומי. אם הייתי עסק קטן, הייתי סוגרת את עצמי כבר מזמן".

וספורט?

“כתבתי טורים מרושעים על אנשים שהתחילו לרוץ באמצע החיים כי לא היה להם אומץ לקחת מאהבת. סיימתי לכתוב והתחלתי לרוץ. הגעתי לריצה של ארבעה ק"מ ותכף אני עולה לחמישה. אני לא אוהבת את זה, אבל אין ברירה, חייבים להשיב מלחמה".

ז'קט עור ונסה ברונו לאמור | איפור נטע סקלי ל־MAC | שיער פדור וישניאקוב ללוריאל. צילום: עידו לביא
ז'קט עור ונסה ברונו לאמור | איפור נטע סקלי ל־MAC | שיער פדור וישניאקוב ללוריאל. צילום: עידו לביא

עליהום

״חטפתי אש ותגובות זועמות״

“עבור הצופים אני מיד מוכנסת למשבצת של: תל אביבית, שמאלנית, גל"צניקית, אשכנזייה פריבילגית, פמיניסטית. בטוקבקים אני האשכנזייה הקרה והמתנשאת. יש שק סטריאוטיפים שלם שנקשר אליי. חלק גדול מזה נכון, אבל חלק גדול לא. שכותבים על ילדת שמנת שקיבלה הכל, אין דבר יותר רחוק מזה במציאות. גדלתי בקיבוץ נען, אימא שלי עובדת סוציאלית ואבי היה מהנדס, שניהם הכניסו את המשכורות לקיבוץ, וכשעזבו את הקיבוץ בגיל 40 היו צריכים להתחיל מחדש. רוב חיי הבוגרים לא הייתה לי פרוטה. לא מימנו לי שכר לימוד או שכר דירה. אני לא מתבכיינת, אבל אל תשייכו אותי אוטומטית לצד אחד״.

גם בפאנל את עם הדימוי הזה על הגב?

“ב'מצב האומה' אנחנו מאוזנים מגדרית ועדתית: שני מזרחים, שני אשכנזים, ואורנה בנאי אחת שהיא גם מזרחית, גם לסבית, גם חד הורית. זו מסיבה שאפשר לרקוד בה כל הלילה. מתוקף התמהיל הזה אפשר לאוורר כל סטריאוטיפ חשוך, כל סטיגמה אפלה. אי אפשר להאשים אותנו באשכנזיות, יש לנו את תעודות הזהות הדרושות. בחיים הפרטיים שלי הדבר הזה לחלוטין חסר משמעות. אין לי מושג מאיזה מוצא מגיע מי מהאנשים בחיי".

אולי נחלצתם מהביקורת על האשכנזיות, אבל לא מהביקורת על השמאלנות.

“אני נמצאת בציר של השמאל־מרכז. אני חושבת שההתנחלויות הן אסון, אבל גם ערה לשכונה שאנחנו חיים גרים בה. כשמשגרים אלינו טילים, צריך להפסיק אותם בכל דרך. לא הייתי נגד המבצע בעזה. קשה לי מאוד עם שמאל שעסוק בשנאה עצמית ובלקיחת אשמה בלעדית. זו התעלמות קשה מהאזור שבו אנחנו תקועים. ועדיין, הימין מדבר בשפה שאני לא רואה לאן היא מובילה״.

ימי צוק איתן היו קשים לחברתך לפאנל, אורנה בנאי.

“בימי המבצע הלכתי בתחושה קשה מאוד. מעולם לא פחדתי להשמיע את דעתי, כבר השמעתי אותה וחטפתי אש ותגובות זועמות מאוד. הפעם הייתה תחושה שמה שתגידי רק מוסיף אש למדורה, רק תורם להתלהמות. הבנתי שלהגיד משהו זה להגיש את עצמך ככיבוד בבופה של הקניבלים. אז מה הטעם בכך, אף אחד הרי לא מקשיב, את אף אחד זה לא מעניין. תראי מה עשו לאורנה בנאי ולגילה אלמגור. היו איומים כאלה, שהילדים של אורנה פחדו לצאת מהבית. למה? כי היא אמרה שכואב לה על ילדים שנהרגים בעזה? הטוקבקים הציפו את הרשת ואת הפייסבוק שלה, מנו ספנות עשו עליה סיבוב כשבכלל לא היה לה שום קמפיין על הפרק. הדבר הזה מחפיר ומדכא. תחושה של חוסר סיכוי וחוסר תקווה. אז להגיד משהו שרק ישלח אנשים להקיא אצלי איומים בדף הפייסבוק? אלו היו ימים של השתקה. זה מטריד, לא כי חשוב שדעתי תישמע אלא כי חשוב שדעות יישמעו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני יסתדר גם בלי המשוב שלי, אבל זה דיכוי באמצעות ייאוש. מייאשים אותך עד שאת סותמת".

 

צילום: יח"צ
צילום: יח"צ

"ישראל היום"

״להיות במקום לא טבעי לי״

“אני שמחה להגיע לקוראים שהם לא הקהל האוטומטי שלי. כמו שאני לא מהססת לעשות בדיחה סקסיסטית ראויה בטלוויזיה כל עוד יש בה פאנץ' מצחיק ושווה, כך אני רוצה ‘לשבור עם ההגה' – להיות בעמדות שלא טבעיות לי ולהגיע לקהל קוראים שלא בבירור מגיע מהמקומות שלי. ההסכם המפורש ביני לבין העורכים קובע שהם לא משנים לי פסיק בטקסט. אני כותבת כבר כמה שנים, והם עומדים בזה".

מישהי כאן מתפתלת.

“כמעט בכל גוף תקשורת מגיע הרגע שבו את שואלת את עצמך: ‘האם אני יכולה לחיות עם כל האילוצים שהמקום הזה מכתיב?'. יכול להיות שהעובדה שבטלוויזיה יש לי במה להגיד דברים על הממשלה והפוליטיקה, שאני חופשייה להשמיע את דעותיי – נותנת לי את האוויר לכתוב ב'ישראל היום'". ובמילים אחרות, שער של העיתון עם “נתניהו: ׳צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם׳" לא מדיר שינה מעינייך.

“נתניהו התראיין ל'מצב האומה' ואמרתי לו: ‘הבאת את יחסי ישראל־ארצות הברית לשפל חסר תקדים, או כפי שהיו שואלים ב'ישראל היום': מה סוד נעורי הנצח שלך?'. זה דווקא הצחיק מאוד את האנשים ב'ישראל היום'. פעמיים בשבוע אני רק מבקרת את הממשלה, אי אפשר לטעות במכלול הדעות וההשקפות שלי. אם היו רוצים לסתום לי את הפה, הייתי מקבלת כבר מזמן טלפון קצר ממזכירתו של העורך הראשי".

 

צילום: עידו לביא
צילום: עידו לביא

המילקי בברלין

״אין פה סיכוי סביר״

“המילקי הוא מאכל די ילדותי בשביל לשאת על גבו את המחאה הזאת. בכלל, זה מעדן שמוטב להשמיט מהתפריט. אין לי שום טינה כלפי אנשים שעוזבים כי הם לא יכולים לחיות ולהתקיים פה. יש לי צער גדול על זה, אבל אני מבינה אותם. המדינה צריכה לתת לאזרחיה סיכוי סביר להתקיים בכבוד ולחיות חיים טובים. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר, אני מחויבת מדי לאנשים, לתרבות ולשפה. אנחנו גם לא באמת מדינה רגילה שיכולה לדבר על הגירה באופן ניטרלי ונורמלי. גם מי שעוזב מעדיף שמישהו ישאיר פה את האור, למקרה שאירופה תתהפך עלינו. כסאטיריקנית שיודעת שפאנץ' יושב על אמת אחת פשוטה, קשה להתבגר ולהתחיל לראות את המציאות על המורכבויות שלה".

המחאה מעוררת הרבה בוז כלפי הפוליטיקאים. איך את מגיבה לזה? סבך, ישראל גלילי, היה שר וחבר כנסת.

“זה לא בוז. ב'מצב האומה' המנדט שלנו הוא לבקר את מי שנמצא בעמדות הכוח. אני מאמינה שיש בפוליטיקה גם אנשים שנמצאים שם מכוונות טובות. סבא שלי היה עסוק כל חייו בדברים הרבה יותר גדולים ממשפחתנו הקטנה. אבל עניינים, אינטריגות, סכינים בגב היו גם היו. זה לא נולד היום".

 

צילום: יח"צ
צילום: יח"צ

פסיכולוגיה

״זה חרפן אותי״

"עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, המשכתי לתואר שני בקלינית, אבל עצרתי בתזה. הבנתי שיש לי עניין עצום בפסיכולוגיה, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה. התחלתי כבר לטפל באנשים, ולהיות במחיצת סבל כל כך הרבה שעות ביום, צריך להתאים לך. זה כבר לא קשור לעניין האינטלקטואלי בנפש האדם, זה כבר המקומות הפרקטיים של המקצוע. יש תחושת אימפוטנציה בלשבת מול סבל, לחוות אותו, וברוב המקרים, בלי יכולת לספק כאן ועכשיו הקלה משמעותית. זה חרפן אותי".

את מטפלת בצופי ערוץ 2 באמצעות סאטירה והומור. גם משהו.

"פעם בשנתיים, הצד הפולני מתעורר ואומר, 'לכי תסיימי את המסלול'. למדתי פסיכולוגיה המון שנים, זה שינה אותי מאוד, התפתחתי. זה שלא קיבלתי את התעודה לא הפך את החוויה למיותרת. זה גם פטר אותי מרגשי נחיתות בקשר לאקדמיה, גיליתי שאני יכולה להשתלב, אני יודעת להיות סטודנטית חננה".

 

פרידה

״הצער התגמד מול הטרגדיה שבחוץ״

לפני חודשיים איבדת את אביך.

“עבר עליי קיץ נוראי. אלו היו הימים האחרונים של אבי ובמקביל הייתה מלחמה. הייתי נוסעת אליו לרחובות, הוא היה בהוספיס בית ובדרך תפסו אותי אזעקות. אלו היו סיטואציות הזויות. אמרתי לחברה שלי: ‘מה זה הסיוט הזה, אפשר את הסיוטים הרגילים שבהם את חולמת שאת הולכת לעבודה בלי בגדים?'. וברקע המלחמה והביקורת ו׳היה צריך לעשות ככה או ככה׳. אפשר שתסתמו כדי שאוכל להתאבל על אבא שלי?! זו הייתה התחושה. איך תתאבלי ביום שבו נהרגו חמישה חיילים צעירים בעזה. כאילו אין לי קייס, הצער שלי התגמד מול שטף הטרגדיות".

מחשבות על הפרידה שלכם?

“למדתי מאבא שלי שהיה חולה בסרטן חמש שנים על פיכחון מלא, רציונליות גמורה וניצחון מוחלט של ההומור. היה לו הומור טוב. היו לי כמה שנים להסתכל עליו וללמוד איך מתמודדים נכון עם מצב מחורבן. אבא שלי לא היה דברן גדול, אבל לי היה זמן לשאול את עצמי אם יש עוד דבר שאני רוצה להגיד לו. אחרי חמש שנים הוא כבר ידע כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא יקר לי. התקופה הזו נתנה לי גם את האפשרות להתנהג כמו שצריך, להיות בת טובה".

הסרטן שלו הדהד לסרטן שהיה לך?

“שתי המחלות נקראות סרטן, אבל הן לא אותה המחלה. לי היה סרטן בבלוטת התריס שסיכויי ההחלמה ממנו היו 90 אחוז, לעומת סרטן שמשאיר לך סיכוי של שלושה אחוזים. לא קל לחלות ועוד בגיל 33. זו הייתה חוויה קשה וסוחטת, אבל הבנתי די מהר שאני צריכה להודות על מזלי הטוב שזה היה סוג הסרטן שחליתי בו. החוויה החזקה שנשארה לי מהתקופה הזו היא החברות הנורא טובות שהיו קבוצת תמיכה מדהימה. חברות שהגיעו איתי לכל פגישה עם רופא, ישנו לידי בבית החולים והצחיקו אותי עד מוות".

מה נשאר איתך מהתקופה ההיא?

“כשאת חולה בסרטן נכפית עלייך ספירת מלאי של חייך, הדמיה כללית של מקומך בעולם. את מקבלת הבנה לא רעה שבאמת הכל יכול לקרות לך. הפרספקטיבה משתנה. אם רובנו חיים ב'לי זה לא יקרה', מין מנגנון הגנה פשוט, כמעט פרימיטיבי, אחרי שקורה לך משהו כזה המנגנון ‘לי זה לא יקרה' לא עובד יותר, כי זה כן יכול לקרות".

אי אפשר יותר להדחיק את עניין המוות, מה שרובנו עושים כדי לצאת מהמיטה.

“אני דואגת להיות שמחה בחיי. הלוואי שאמות בשנתי, בשיבה טובה, אבל בינתיים אני מסמנת וי ליד דברים שחשובים לי, לא דוחה דברים לעתיד אמורפי".

מה אומר בן זוגך על המורבידיות הזאת?

“יש לי נישואים נפלאים, גבר נהדר שאני אוהבת אהבת נפש. אנחנו גם צוחקים מאותם הניואנסים. העניין הוא שיש לי מודעות לאירוניה. אני אספר לך כמה אני מאוהבת, כמה בעלי הוא השופט הכי חמור שלי והרוח תחת כנפיי, הכתבה תצא עם תמונות מצוינות, ושתי דקות אחר כך אגלה שיש לו משפחה אחרת בראשון, עם שני ילדים שדומים לו להפליא ואישה שצעירה ממני בעשור. אז אולי כדאי שאשתוק".

אז ספרי אמת פחות מתקתקה, נגד עין הרע.

“עופר (דורון, בעלה, עורך דין בתחום המסחרי והרפואי – ת"ב) הוא פרטנר נהדר למשא ומתן. יש בינינו מאזן אימה. אני מפחדת להסתבך איתו והוא מפחד להסתבך איתי. בזוגיות אנשים הם כמו מדינות, הם מתפשטים כמה שתיתן להם, אז צריך לשמור על ערנות. להגיד עכשיו שיש לי זוגיות ממוצעת, שאנחנו מתפשרים ועובדים על זה, ושזו עבודה קשה?".

 

צילום: יח"צ
צילום: יח"צ

אימהות

״המחשבות עולות מהמרתף״

“אני אימא לאוֹרי (7 וחצי) ולהילה (5). ילדתי אותם בגיל מאוחר, כשהיה לי יותר מוח. מה שטוב בזה הוא שאין לי שום תחושת החמצה. הייתי צעירה המון שנים ובכל המובנים. באתי מקיבוץ, מלינה משותפת, לא היה לי מודל הורי קלאסי. אימא שלי מספרת שמחדר היולדות היא חזרה לקיבוץ ומיד הפקידה אותי אצל המטפלת".

אז עשית תיקון.

“אני יושבת ליד הילדים כשקשה להם להירדם, מנשקת אותם בלילה, נכנסת לחדר שלהם לראות שהם ישנים. רק כשנולדו הילדים הבנתי איזה חלק משמעותי מהיחסים עם ההורים שלי לא היה קיים״.

לימודי הפסיכולוגיה עוזרים לצלוח את ההורות?

“אני לא אימא פסיכולוגיסטית, אבל יש לי תחושה בסיסית שאני קוראת אותם, יודעת מה הולך שם. אני לא חושבת שמשהו יכול לקרות להם מבלי שאבחין. מה שכן, מפתיע אותי שאני כל כך חרדתית ומגוננת. גן שעשועים בשבילי הוא אתר שכל תכליתו למרוט את עצביי הנוירוטיים, פוטנציאל לקטסטרופה. אין לי יכולת ללכת לשם".

צילום: עידו לביא
צילום: עידו לביא

טוב, זה תכף מאחורייך, הם כבר די גדולים.

“אני נורא נהנית מזה שהם גדלים, אני יותר מותאמת לזה. כשהיו תינוקות לא הצטיינתי בכל הדברים שהופכים אותך לאם השנה. לא הינקתי עד גיל שנתיים וגם לא ידעתי לכרוך מנשא ב־20 שניות. טיולים בעגלה שעממו אותי ופינות חי השרו עליי דיכאון. כשאורי היה בן שלושה חודשים, הלכתי איתו לאיזה הפעלה, שירים וסיפורונים או איך שלא יקראו לזה. ראיתי שם נשים מסתובבות במעגל, מטלטלות תינוקות וברקע מפעילה עם טייפ. ייאוש״.

“עם כל הפמיניזם והפוסט פמיניזם, אימא עם חיים זה לא דבר ברור מאליו. נולדים ילדים ואין לך שליטה על מחשבות אוטומטיות שעד אז היו במרתף. כשיש עונה בטלוויזיה שנמשכת חודשיים וחצי שבהם אני פחות בבית, אני מתייסרת. נדרשתי להגיד לעצמי באופן מאוד רציונלי שהם אולי מפסידים משהו עכשיו – כשאני לא בבית בשעות אחר הצהריים – אבל בסופו של דבר הם ישמחו שיש להם אימא עם חיים ועולם ותשוקה ועניין, וגם עם שני ש"ח לתת להם".