מתוק לו

היוצר המחונן מחיפה מפגיז באלבום סולו שלישי, לאחר שכבש את מצעדי הפזמונים, הגיע למקומות החשוכים ביותר של הלבבות הישראליים בכמה להיטי רדיו ענקיים וג'ינגל סלולארי גדול במיוחד, ועבד עם כמה מהשמות הבולטים במוזיקה הישראלית (אביב גפן, בין השאר). בין אלבום אחד למשנהו, סלומון הספיק גם להפיק לשילה פרבר אלבום (מה שהיה די מפתיע, שכן פרבר היא כמו האלטר אגו השטני של סלומון).

במשך כל הזמן הזה והספק העבודה המרשים הזה, דניאל סלומון נשאר רומנטי. מה רומנטי, ממש הגרסה הגברית לרומן המשרתות הזול. הרומנטיקה בשקל שסלומון מתאר בשירים שלו (לפחות בשירים מהאלבומים הראשונים) גובלים בהתפרצות אלימה של סכרת.

אבל יכול להיות שאני ציני מדי. הרי רוב המדינה נשבתה בקסם הסלומוני, וההוכחה לכך היא האלבום השלישי שלו, שמגיע לחנויות בתור מוצר מסקרן- סלומון הכריז כי הוא חוזר הפעם למחוזות ילדותו בחיפה, שנת 1987, וכי הדיסק הולך להיות מחוספס, על גבול הרוקנרולי.

לא ברור לי על איזה דיסק הוא מדבר. "חיפה 87" שאני שמעתי הוא המשך ישיר של שני האלבומים הקודמים שלו, רק פחות מוצלח. מבחינת עיבודים והפקה מוסיקלית, מדובר באחד האלבומים הכי אנכרוניסטיים שנשמעו בתקופה האחרונה, והשירים בו נשמעים כאילו בקעו מתוך אלבום עייף משנות השמונים.

סלומון מכריז שאין לו שום בעיה להיות "אמצע הדרך" או "מיינסטרים" וזה בסדר, אבל חשוב לשים לב לא לזלזל בקהל. למה להכניס לאלבום שיר כל כך חסר השראה כמו "הכל נרגע", עם מלודיות שמאלציות שנשמעות כמו העתק חיוור של שירי קאנטרי (ולפרקים, חלקן ממש מועתקות משירי הביטלס)? סלומון מוריד את רמת האלבום, כבר בהתחלה.



הגרסה הגברית לרומן המשרתות הזול

הצהרת הכוונות מתחילה כבר בשיר הראשון, "הייתכן", שמזכיר את להיטי הרדיו של סלומון מהשנים האחרונות: בלדה סכרינית, מתוזמרת היטב. ההבדל – פעם אחת זה מגניב, פעם שנייה זה מרשים, פעם שלישית זה מעייף.

"חיפה 87", שיר הנושא, מייצג את הבעיה הגדולה של האלבום – מלודיית פסנתר לא מעניינת, לחן מיד-טמפו לא מאתגר, כלי מיתר ברקע שלא תורמים כלום, ותפקיד שירה שכל מטרתו לא להפריע.

ממש קיוויתי להתבדות, ולהבין את המוצר המתקתק ששמו דניאל סלומון. כל כך רציתי להצליח לזמזם להיטים שלו. אבל לא באלבום הזה. "חיפה 87" לוקח את סלומון כמה צעדים אחורה. לא משנה כמה יכריז המוסיקאי המאוד מוכשר הזה על שינוי באלבום, מדובר בגרסה חיוורת של המוסיקה שכ-ו-ל-ם אוהבים. ואם כבר משכפלים נוסחאות קיימות, לפחות שיהיה כמו שצריך.

"חיפה 87", דניאל סלומון. הד ארצי