על אש גבוהה

שיער שגיא דהרי | איפור נאור אפל במוצרי אסתי לאודר | ע' צלם אריאל בלאק | ע' סטיילינג לירון שטיינמץ | צולם בבית המידות, לילינבלום 23 תל אביב

את ניצני התעוזה של מיכל אנסקי אפשר למצוא עוד כשהייתה סטודנטית צעירה לגסטרונומיה באיטליה. "הלימודים היו יקרים מאוד. ישבתי וכתבתי מכתבים לבעלי הון ישראלים שבהם סיפרתי על עצמי. כתבתי להם שאני ישראלית שרוצה להפיץ בשורה של אוכל ישראלי ויהודי. ביקשתי מהם מלגה ללימודים והתחייבתי להחזיר בכך שאשנה את הדימוי של ישראל ואזיז אותה למקום טוב יותר על מפת הקולינריה העולמית".

נו, והכסף זרם כיין?

"כמעט אף אחד לא ענה למכתב ובטח שלא נתן כסף. היחיד שענה לי היה רני רהב. הוא כתב לי 'אבא שלך צריך לדאוג לך. במקרה אני מכיר אותו'".

קצת מפדח לפגוש את רני רהב היום, לא?

"כשיש לי תשוקה לדבר, אני לא מתביישת, ואני גם לא מפחדת לעשות צעדים חריגים. אני יודעת מאיפה באתי ולאן אני הולכת ומה הנקודות שצריך לעבור באמצע כדי להגיע. ככה זה היה כל החיים שלי. מעטים הדברים שיכולים לעצור אותי, אם בכלל. פעם זה היה כסף, היום כבר לא. אז לקחתי הלוואה ענקית שלקח לי שנים לשלם, אבל אלו היו לימודים משני חיים. תראי איפה אני היום".

צודקת. אנסקי כבר מזמן לא מסתפקת בלהיות סלבית אוכל בישראל הקטנה והמיוזעת. מי שיזמה ומנהלת זה כמה שנים את שוק האיכרים בתל אביב, הפועל בסטנדרטים של חו"ל, ומאז משכפלת אותו בערים נוספות בישראל – עשתה את הצעד הגדול הבא: היא בשלבי הקמה של שוק אוכל יהודי כשר בלב לבה של מנהטן. בשנת 2015 אנסקי תשהה כנראה הרבה יותר זמן בניו יורק מאשר בישראל. 2,000 מ"ר של שוק לא ינוהלו לבד.

"אוכל יהודי בכלל, לרבות אוכל כשר, נחשב היום בארצות הברית כטרנד מטורף", אנסקי מכריזה. "אוכל כשר הפך לשם נרדף לאוכל נקי, מוקפד ובטוח יותר. זה יושב על האג'נדה הבריאותית העולמית. כשרות נחשבת עוד זוג עיניים מפקחות. לאוכל יהודי כבר מזמן אין דימוי אפור של רגל קרושה", אנסקי נסחפת בנאום נרגש. "זה אוכל מובהק ומסעיר איסורי הכשרות רק יצרו אלתורים שהולידו טעמים. יש בעולם סקרנות ודרישה לאוכל היהודי המסורתי".

צריך אומץ מטורף למשהו בסדר גודל כזה.

"יש תקרה לשוק בישראל. יש גבול למה שאני יכולה לעשות פה. 'מאסטר שף' הייתה מקפצה אדירה, זה קידם אותי, את האג'נדות שלי, והתחלתי לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות אחרי שרכשתי את השם שלי. אז אני לגמרי עוברת לקריירה בינלאומית. מי שעזרה לי לנסח את הרצון להקים מוסד כזה בחו"ל, זו אימא שלי, שרי (אנסקי – ת"ב) שהיא חוקרת ומשחזרת מתכונים. לאימא שלי יש דוכן הרינג בשוק בנמל. יהודים מחו"ל מגיעים במיוחד לאכול וגם לקחת במזוודה. אני רואה אותם מגלגלים את הקופסאות בניילונים ומוכנים להסתכן שהבגדים שלהם יריחו מהרינג רק כדי להביא זיכרון הביתה. ה'וושינגטון פוסט' הגדיר את מה שקורה שם בדוכן כ'תור הדמעות'. אנשים אוכלים ובוכים, זה מטורף".

כמה אנשים במנהטן לא ידעו את נפשם בלי הרינג ומטיאס על בסיס שבועי?

"השוק הכשר בארצות הברית עומד על 200 מיליארד דולר בשנה. 70 אחוז מחברות המזון עברו תהליך שבסופו קיבלו תו תקן של כשרות. הפדיון של שוק הנמל בארץ הוא בסדר גודל של 23 מיליון ש"ח. בחו"ל יהיה מדובר במספרים דומים רק בדולרים. השטח המתוכנן שם גדול יותר, ולפי הבדיקות שלי הפדיון יהיה סדר גדול של 40 מיליון דולר בשנה לכל הפחות".

פורעת גבולות

אנסקי, 34, שולחת זרועות לעוד תחומים בתוך הדבר הזה שנקרא "יזמות אוכל". היא חתמה על חוזה להוצאת ספר בישול באנגלית בהוצאת רנדום האוס היוקרתית, אוצרת טיולים קולינריים לחו"ל, אפליקציה שהגתה לצילום מנות במסעדות צברה כ־20 אלף משתמשים ולאחרונה שיתפה פעולה עם חברת ביגוד לעיצוב מדים לשפיות ("הנשים צריכות לקחת מדים של שפים ולהצר אותם. אותי זה מעצבן"). ההתפתחות האחרונה היא תוכנית לייף סטייל ברשת ארצית מעבר לים. "הפורמט בשלבי פיתוח", מגלה אנסקי שחזרה מפגישות עם מפיקים. "זו תהיה תוכנית על סגנון חיים, עיצוב בתים, אופנה וכמובן אוכל. תוסיפי לזה את העובדה שאני אישה צעירה בעולם שיש בו ואקום של נשים צעירות שיודעות על מה הן מדברות".

הפעם ההיא ששפטת ב"מאסטר שף" אמריקה, יחד עם גורדון רמזי, פתחה את התיאבון לתוכנית משלך?

"'מאסטר שף' ישראל – שתכף עולה בעונה חמישית והשישית כבר מצטלמת, היא התוכנית הכי מצליחה בטלוויזיה הישראלית. בפיק שלה עשינו 52 אחוז רייטינג. בוועידת 'מאסטר שף' העולמית בלונדון הראו קטעים שלי עם מתמודד מבוגר, זהר, שהופיע באחת העונות. המפיקה של 'מאסטר שף' אמריקה סיפרה לי שכל האולם בכה, ושם נולד הרעיון להביא אותי לשפוט בתוכנית שלהם. אני חושבת שאני שופטת אוכל באופן לא מטיף, לא מורתי, אבל גם לא מתחנף. אלו כל הבורות שאישה כדמות טלוויזיונית יכולה ליפול אליהם, הרי בסופו של דבר זה מופע. אני לא מצייתת לסטיגמה הנשית. עולם הקולינריה נשלט על ידי גברים, על ידי שפים סלבריטאים, והוא משווע לדמויות נשיות".

בטח לא היה קל להתקבל ולהפוך לשופטת שווה בין שווים.

"ברור. מעולם לא ניהלתי שלושה סרוויסים ביום, גם אין לי ניסיון של 20 שנה. התחלתי את העונה הראשונה בגיל 28 והשופטים האחרים היו מעל גיל 40. בהתחלה, כשהלבישו אותי בחצאיות מיני, התמרדתי. מה זה? זה לא אני. על תקן מה הגעתי לעזאזל? לא עברתי את כל המסלול המקצועי שלי כדי לסיים בחצאית מיני, אבל נכנעתי בסוף, אני מודה. אני לובשת חצאיות מיני".

כמה זמן עבר עד שהפכת לאוטוריטה?

"בעונה הראשונה עלינו עם פורמט חדש. לא ידענו אם זה יצליח או לא אז שמרתי על הפה, כיבדתי את השופטים. אבל בעונה השנייה, אחרי שבניתי את עצמי, התחילו מאבקים. אני לא אדם שדורס, אבל היו ריבים וצעקתי באולפן והוציאו את זה בעריכה. הריבים הם בדרך כלל מקצועיים. אני מסוגלת להשאיר מתמודד שמעניין אותי כדי לראות ממנו עוד. אגב, הוויכוחים לא הולכים ונרגעים, אבל היום יש בינינו חברות וכבוד גם מחוץ לאולפן. המסעדה יפו־תל אביב של חיים כהן זו אולי המסעדה שאני אוכלת בה הכי הרבה. יצא לי לאחרונה לטעום זן חדש של מלפפונים מזן יפני, מיד חשבתי על אייל וכמה הוא היה נהנה מזה. החברות שלנו מבוססת על תשוקה לאוכל".

אומרים לא להאמין לבשלן רזה.

"זו אולי השאלה הראשונה ששואלים אותי ברחוב: 'איך את כזאת רזה?'. מנחוס עושים לי. אני באמת אוכלת הרבה. זו גנטיקה. אימא שלי הייתה רזה מאוד עד הלידה השלישית. כילדה הייתי מקל".

זו תשובה של דוגמנית. בואי ננסה שוב.

"אני עושה ספורט: XRT פעמיים בשבוע – ורצה חמישה ק"מ פעם בשבוע. בכל עונה אני מעלה חמישה־שבעה ק"ג, אבל זה מוּשל ממני כשהצילומים נגמרים".

פפרצי על הגדר

אנחנו יושבות במטבח ביתה הפרטי היפהפה בנווה צדק עם תקרות עץ גבוהות ומקוריות. היא עברה אליו לאחרונה, עם בן זוגה זה שנה וחצי, גיל הורן, יצרן חומרי תשתיות בניין. האספרסו שהיא מגישה, היא מדגישה, ראשיתו בפולי קפה שנטחנו ולא חלילה מקפסולות בזויות. את הורן, המבוגר ממנה ב־11 שנה, הכירה בבריכת גורדון.

"שנינו שוחים, אם כי אני פרשתי לאחר שבכל פעם שבאתי לבריכה, ולא משנה באיזו שעה הזויה, אפילו בשש בבוקר, הגיע פפרצי וחיכה לי ליד הגדר".

ממש "אישה חשובה מאוד".

"גיל ואני יצאנו לשיט. צלם חיכה לנו בשמש ביום חם במיוחד, במשך שלוש שעות, עד שחזרנו. טירוף. מעניין כמה תמונה שלי שווה, איפה אני ממוקמת במדרג הסלב".

אנסקי היא בתם של שדרן הרדיו המיתולוגי אלכס אנסקי והבשלנית שרי אנסקי, מחלוצות נשות הקולינריה בישראל. הוריה התגרשו בילדותה, ואמה הייתה שנים ארוכות בזוגיות עם הצלם אלכס ליבק. אחיה של אנסקי, הלל, הוא צייר. מלבדו, יש לה עוד שני אחים, מהנישואים השניים של ההורים.

אנסקי אוחזת בביוגרפיה לא שגרתית. היא עזבה את הבית בירושלים כשהייתה בת 17 ועברה להתגורר בדירה שכורה בתל אביב. גם בשיחה הנינוחה בינינו אפשר להרגיש בזרמים תת קרקעיים של אי שקט. היום שלה עמוס משעת בוקר מוקדמת עד הלילה, סיכה אי אפשר להכניס שם. את הקשר שלה עם העולם היא מנהלת בעיקר באמצעות רוני, המנהלת האישית שלה. "תמיד הייתי עצמאית", היא משחזרת. "עבדתי מגיל צעיר מאוד. אף פעם לא לקחתי כסף מההורים, ובכלל אף פעם לא הייתי ילדה של אימא ואבא. כתבתי במגזינים, בוואלה, איפה שאפשר. הבנות של בן זוגי בנות 15. כשאני חושבת על זה שהם יעזבו את הבית עוד שנתיים, בגיל כזה צעיר, אני מתחלחלת. אבל אני הייתי אדם עצמאי ורציתי לחיות חיים עצמאיים".

מה המקור של הניתוק מההורים?

אבא שלי הוא איש חכם מאוד, משכיל, אינטלקטואל, וכל זה עשה אותו הורה לא משוחד. בתור ילדה הוא היה קשה איתי, החמיר איתי מדי. הוא היה משאיר בחיקי אנציקלופדיה ויוצא מהחדר. אני הייתי צריכה לקרוא, וכשהיה חוזר היה שואל אותי שאלות. היו סיטואציות שעמדתי מולו וקראתי בתנ"ך. הייתי צריכה לקרוא נכון עם הניקוד ובדיקציה מושלמת. הוא יודע את כל זה. אני לא חוסכת ממנו אמיתות קשות. סלחתי לו על זה, אין לי כעס יותר. ואת יודעת מה, אני מתה על זה שאני שוחה בעברית. בדיעבד זה גם נטע בי עמוד שדרה ובסיס שאפשר לי לצמוח גבוה. אני חייבת לו תודה למרות שהדרך לא הייתה קלה. גם היה קשה להיות הבת של. גדלתי בימים שרדיו היה מדיום פופולרי מאוד. אבל היום התפקיד התהפך – הוא אבא של".

מה המקום של אמך בחייך?

"היא כל כך מעוררת השראה בעיניי", היא דומעת. "אימא זה לב אחד גדול ותשוקה. היא כל כך פואטית. היא יסודית ומקצועית ומחויבת למה שהיא עושה. כשהיה לה מדור ב'מעריב' היא הייתה מכינה עוד פעם ועוד פעם מתכון שהיא עומדת לפרסם. אני הייתי הטועמת. אלו הסטנדרטים שגדלתי עליהם. פרפקציוניזם, לדעת הכל בכל מה שקשור לתחום ההתמחות שלך".

עשית תואר ראשון בהיסטוריה. בהתחלה לפחות בחרת בדרך של אבא.

"אני מניחה שזה בגללו. זה תואר שידעתי שישמח אותו. היה לי קשה מאוד בתיכון. כמה שלמדתי, לא הצלחתי. חשבתי שמשהו בראש שלי לא עובד טוב. כשהגעתי לאוניברסיטת תל אביב פתאום היה מקום למקוריות, לחשיבה מגוונת, וזה היה מפנה בשבילי. אני זוכרת שנלחמתי בקנאות על ה־100. פתאום הייתי צריכה מאוד את ההכרה של ההורים שלי, במיוחד את זו של אבא שלי. ברגע שהייתי רואה את הציון הייתי מתקשרת לאבא שלי, לאימא שלי ולסבתא שלי. אבל אז שוב נפרדתי מהם. השלמתי את המעגל, אני כבר לא צריכה להוכיח את עצמי. קיבלתי תואר כבוד, מעין תואר אבירות מממשלת איטליה על קידום התרבות שלהם בארץ, משהו שהוא שווה ערך לתואר 'סר'. כשהודיעו לי כבר לא היה לי צורך לרוץ להתקשר לאבא ולהגיד לו 'נחש מה?'".

איך הגעת לסגירת המעגל הזאת?

"אני הולכת לפסיכולוג הרבה מאוד שנים. אני מאמינה גדולה בטיפול ובמודעות עצמית. אני לא חוסכת מעצמי ביקורת. אני כל הזמן בודקת את הרצונות ואת השאיפות שלי, את היחסים שלי עם עצמי ועם אנשים סביבי, זה כמו גן שצריך לטפח אותו כל הזמן. זו התבוננות שלעולם לא אזניח".

בתך דניאלה בת 3 וחצי. אני מניחה שקשה לנסוע כל כך הרבה.

"הנסיעות האלה קשות מאוד. בנסיעה הבאה דניאלה תבוא איתי. כשחזרתי היינו כמו קנגורו והצאצא שלו – כל הזמן היא הייתה עליי. היינו צריכות את הקרבה הפיזית הזו".

דניאלה נולדה מנישואיה של מיכל לאדריכל רועי חמד. לאחר חמש שנות נישואים, כשדניאלה הייתה בת שנה, השניים התגרשו.

"אלו לא היו גירושים קשים", אנסקי בוררת את מילותיה. "ייתכן ואלו הגירושים הקלים בהיסטוריה. אנחנו עובדים ביחד עד היום (חמד הוא אדריכל שוק האיכרים – ת"ב), יש סימביוזה בעשייה שלנו. אלו היו נישואים טובים וגירושים טובים".

כבת להורים גרושים, יותר קל או יותר קשה לפרק בית?

"אני לא יודעת לענות על זה. המערכת הפסיכולוגית שלי פרומה וברורה לגמרי. אין לי התניות קודמות. אני לוקחת 100 אחוז אחריות על הבחירות שלי, על ההצלחות ועל הכישלונות שלי. אני לא מאשימה אחרים. בחיים לא אתעצבן על ההורים שלי כי הייתה לי ילדות קשה. לא אכעס על מנהל השיווק שעשה מיתוג לא נכון. אני לוקחת אחריות".

את קשה עם עצמך.

"זה בעיקר משחרר. אני לא באודישן מול העולם. אני לוקחת אחריות על העשייה ועל אי העשייה שלי. יש לי נקודות להגיע אליהן, אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להגיע לנקודה הזו, מה הדרך ומה המחיר. אני הולכת ועושה את זה. אני לא יכולה להאשים אף אחד במה שקורה לי בדרך שבחרתי ללכת בה".

את ישנה טוב בלילה עם כל האחריות והסיכון הכלכלי שלקחת על עצמך?

"אני רואה הזדמנויות עסקיות בכל דבר, ככה נולדתי. אני מרגישה שאני בוראת עולם. נכון שיש אחריות, אבל הכל בדוק, יש תוכנית עסקית סדורה. אני שומרת על עצמי, ברור לי לאן אני נכנסת. הפחד לא קיים, כל שנייה עוצרים ובודקים".

אז "מאסטר שף" זה רק לרוז' בלחיים. את בכלל אשת עסקים.

"אני לא מפחדת להצליח, אני לא מגששת את דרכי עם פנס. אני רצה. אני לא ילדה עם חלומות. הספקתי הרבה, הצלחתי. שיניתי הרבה".

לנוח? חברים? לצאת?

"לא מספיק וזה חסר לי. אני עדיין לא משאירה את הבת שלי עם בייביסיטר, אז אחרי שאני מרדימה אותה, אני מבשלת ובאים חברים לחצר. חיים של מושב".

עדיין מופעל כלפייך שוביניזם. החיקויים ב"ארץ נהדרת", צילומים שלך בביקיני.

"זה לרגע לא מקטין אותי, אני חברמנית. זו תרבות פופולרית. כולם רוצים לדעת מתי בר רפאלי תקבל טבעת. אנחנו אוהבים לראות את הגיבורים שלנו מזיעים".