פמיניזם 4.0

רותם אלישע. חולצת טי אורין ליעם שושן,ז'קט ג'ינס פול אנד בר | צילום: איליה מלניקוב
רותם אלישע. חולצת טי אורין ליעם שושן,ז'קט ג'ינס פול אנד בר | צילום: איליה מלניקוב

היא כתבה על האונס שעברה בפוסט שהפך ויראלי, ובזכותו נחשפה לדיונים פמיניסטיים והובילה מאבק מתוקשר נגד אפליה מגדרית בתיכון. אורטל בן דיין נפגשה עם רותם אלישע, רק בת 17 וכבר מנהיגת הפמיניזם הצעיר והבועט שגדל ברשת

88 שיתופים | 132 צפיות

כמה אומץ צריך כדי להיחשף? כמה כוחות נפש צריך לגייס כדי לקחת את הדבר הכי כואב שקרה לך ולהפוך אותו להצהרה? בדצמבר שעבר, רותם אלישע, תלמידת תיכון מרמלה, רק בת 17, כתבה בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" על האונס שעברה כשהייתה בת 12 ובעיקר על מסע האימה שנאלצה לעבור מצד הרשויות עד להרשעתו של האנס שלה בבית המשפט. כעבור פחות מיממה פורסם הטקסט שלה באתר Onlife וזכה ליותר מ־7,000 שיתופים.

ברוכות הבאות לגל הרביעי של הפמיניזם: נשים צעירות שפונות לאינטרנט ומגבשות באמצעותו את זהותן הפמיניסטית. הגל הזה טרם הוכר רשמית בהיסטוריה הפמיניסטית, אבל הוא נוכח, צעיר ואמיץ, ואלישע היא מייצגת מובהקת שלו. מדובר בפמיניזם שאינו מצריך ידע אקדמי, פמיניזם לא מאורגן שמתאפיין בשימוש נרחב שעושות נשים בטכנולוגיה ובמדיה החברתית.

החלטת לכתוב בפומבי על האונס שעברת. זו חשיפה מאוד לא פשוטה. אומץ.

"זה קרה שבועיים אחרי שראיתי אותו. הוא השתחרר מהכלא מוקדם מהצפוי. הפנייה לרשת הייתה טבעית. הרשת אפשרה לי להכיר נושאים שלא הייתה לי מודעות אליהם ואני בטוחה שעוד נשים ונערות כמוני, בעיקר מהפריפריה, לא נחשפות למידע על פמיניזם ומגדר. בסביבה שלי אין מודעות לפמיניזם. לולא האינטרנט והפייסבוק היה לי מאוד קשה בעצמי לפתח מודעות".

איך היו התגובות?

"קיבלתי מאות הודעות בפייסבוק מנשים מבוגרות ומנערות שסיפרו לי על דברים שהן חוו ואמרו שחיזקתי אותן מאוד, שהחשיפה אפשרה להן לא להתבייש במה שקרה להן ולהבין שהן לא אשמות".

כשרותם הייתה בכיתה ו' הבחינו הוריה שמשהו לא כשורה. "ההורים שלי הרגישו שקרה משהו. הם עקבו אחריי לבית הספר והבינו שהשכן שלנו מטריד אותי. בשלב הזה הם עוד לא ידעו שהיה גם אונס. עדיין לא סיפרתי. הייתי במצב נפשי ממש לא טוב. ניסיתי להתאבד. הם פנו לרשויות וברווחה הבטיחו שהוא יקבל טיפול, אבל הוא לא. אמרו לנו סתם, שיקרו. מרחו אותנו״.

אלישע בהפגנה בכיכר רבין בתל אביב | צילום: נחמה שימנוביץ
אלישע בהפגנה בכיכר רבין בתל אביב | צילום: נחמה שימנוביץ

לא הפנו אתכם להגיש תלונה במשטרה?

״הפסיכולוגית שלי אמרה שלא כדאי. היא חשבה אז שאני לא יכולה להתמודד עם זה. זו הייתה תקופה שאבא שלי היה לוקח אותי לבית הספר ומחזיר אותי. מאוד שמרו עליי. כעבור שנה השכן ניסה לדבר איתי. חשבתי שאולי הוא רוצה לבקש סליחה או משהו כזה, ואז הוא ניסה לאנוס אותי שוב. ממש התנגדתי לו, ואז הוא הרביץ לי. חזרתי הביתה והראיתי לאימא שלי את הסימנים, ואז כבר הלכנו למשטרה. רק בשלב הזה סיפרתי בפעם הראשונה במשטרה על האונס שקרה והגשנו תלונה״.

ואז את מתארת השתלשלות עניינים מחרידה.

״זימנו אותי לחקירה, זו הייתה זוועת עולם, חוויה ממש קשה, המון שאלות וחוסר רגישות. אחר כך זימנו אותי לחקירה רפואית כדי לבדוק אם אני בתולה. כמה שבועות אחר כך עצרו אותו, ואחרי כמה חקירות הוא הודה. הוא היה חודש במאסר ואחר כך שוחרר למעצר בית הרחק מהשכונה שלי. היה לו צו הרחקה ובכל זאת הוא הגיע לשכונה שלי וראיתי אותו. הלכנו למשטרה והם לא עשו שום דבר. כשעצרו אותו היה גל איומים כלפיי מצד חברים ובני משפחה שלו שהאשימו אותי״.

המשפט ארך ארבע שנים.

״זה לקח המון זמן. נגמר רק בפברואר בשנה שעברה. ומדובר במשפט של מישהו שהודה במעשים. למזלי לא העדתי כי הייתי קטינה. הגעתי לבית המשפט רק פעם אחת, בזמן הערעור לעליון, וזה היה נוראי. במחוזי נפסקה לו חצי שנה של עבודות שירות, בעליון הוא קיבל תשעה חודשים".

מדובר בעונש מגוחך. מכעיס.

״כן, הפסיכולוגית שלי הייתה איתי. ראיתי אותו וזה היה לי מאוד קשה. שלושה שופטים גברים וכל הדיון התמקד בו, וכמה הוא מסכן. ישבתי והרגשתי כמו רוח רפאים. כשעורכת הדין שלי דיברה, הזכירו את זה שאני תלמידה מחוננת ושלא נעשו לי נזקים כבדים. זו החוויה שלי מבית משפט.

ביולי הוא נכנס לכלא, ואז באמצע נובמבר אני הולכת בבית ספר ופתאום אני רואה אותו. וממש התמוטטתי ברחוב. כשקמתי היו מסביבי הרבה אנשים. הוא ישב רק ארבעה חודשים. לא התקשרו להודיע לי שהוא השתחרר. זה היה הלם ממש. אז אמרתי לעצמי, לא משנה כמה רע וכמה קשה – יש תמיד מה לעשות. השליטה בידיים שלי, גם אם זה חרא אני יכולה להפוך את זה לדשן. חשבתי מה אוכל לעשות שיוכל לחזק אותי והחלטתי לכתוב. כתבתי על זה ופרסמתי בקבוצה של שיח פמיניסטי. למחרת פנו אליי מאונלייף ופרסמו את זה שם, והטור קיבל 7,000 שיתופים".

היום בדיעבד, היית מגישה תלונה?

"לא הייתי מגישה תלונה, לא".

מאוד קשה לשמוע את זה.

״זה לא שווה את מה שעברתי. מתייחסים אלייך כמו אל כלום. בנאדם שמעשן מריחואנה מקבל יותר ממה שהוא קיבל. זה ממש מגוחך. אני מרגישה כאילו צחקו לי בפנים. פשוט ביזיון. הרגשתי שלאף אחד לא היה אכפת, שהרשויות לא שמו עליי. ותחשבי שממני עוד נחסכה עדות בבית המשפט כי הוא הודה. אומרים לך תתלונני, את עושה מעשה טוב וחשוב גם עבור נשים אחרות ובסוף נותנים עונש כזה. הרגשתי שאונס בישראל הוא ממש חוקי".

המסר שלך מאוד קשה. את אומרת למישהי שנאנסה שעדיף לה לא להתלונן.

"עדיף לה לא להתלונן".

אז מה היית מציעה לה לעשות?

״אין דרך אחת נכונה להתמודד עם מצב כזה לא נורמלי״.

התקופה הקצרה שהוא ישב בכלא היא בהחלט מקוממת, אך עדיין, הוא קיבל רישום של עבריין מין. את חושבת שנכון לומר לנשים לא להתלונן? אולי המסר הוא שצריך להילחם כדי לשנות את השיטה. יש משמעות גדולה לוויתור על הרשויות.

״75 אחוז מהתלונות נסגרות ולא מגיעות לבית משפט. אם אני שמה את העונש המגוחך מול הנפש, אז עדיפה לי הבריאות הנפשית שלי״.

איך שיקמת את עצמך?

״עד לפני שנה עוד הרגשתי אשמה, הרגשתי ממש מזוהמת. ואז בשנה האחרונה עברתי המון דברים. החברה תמיד מכניסה לנו לראש שאנחנו אשמות. למה לבשת קצר? למה שתית? אין שום דבר שעשית שיכול להפוך אותך אשמה באונס שלך. אני כבר לא מרגישה אשמה, כבר לא מתביישת".

מה עזר לך?

"הטיפול הפסיכולוגי וגם ההיחשפות שלי לשיח הפמיניסטי".

את מרגישה שסגרת איתו את החשבון?

״כן״.

סוודר, שרשרת H&M, טייץ אמריקן אפרל. רותם אלישע | צילום: איליה מלניקוב
סוודר, שרשרת H&M, טייץ אמריקן אפרל. רותם אלישע | צילום: איליה מלניקוב

חשפת את הסיפור ובחרת לא לחשוף את שמו.

״בחרתי לא לשתף את השם שלו. שיימינג יכול להיות כלי חשוב, אבל תלוי איך משתמשים בו״.

שיעורי מגדר בכיתה א׳

משם ניתבה אלישע את המאבק שלה לגזרות נוספות והפכה להיות אחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בזירה הפמיניסטית של בני דורה. זה, אגב, בדיוק המאפיין של גל הפמיניזם החדש – שיתוף שמייצר תודעה, ותודעה מייצרת פעולה. הדור החדש מתמקד בהטרדות ברחוב, בהטרדה מינית ובביטויים של שנאת נשים בפרסומות, בטלוויזיה ובתקשורת. לאחרונה ארגנה אלישע הפגנה גדולה ומתוקשרת כחלק מהמאבק שלה באי השוויון בקוד הלבוש בבתי הספר, קוד שקובע כללים נפרדים לבנים ולבנות.

ספרי לי איך התחיל המאבק הזה.

״בבית הספר שלי מותר היה לנערים לבוא במכנסיים קצרים ולבנות לא. שמעתי מנערות רבות שנאמר להן שאם הן יגיעו במכנסיים קצרים לבית הספר, יהיו הטרדות מיניות. זו האשמת הקורבן. במקום לחנך נערים לא להטריד מינית, מחנכים נערות איך להימנע מהטרדה. החלטתי לצאת למאבק, אבל באמת לא חשבתי שדף הפייסבוק שפתחתי יוביל למחאה. הדף תפס תאוצה ומהר מאוד הגעתי לתקשורת״.

קיבלת הרבה טוקבקים ותגובות ברשת בנוגע למאבק הזה, חלקן מאוד לא פשוטות.

״בהתחלה היה לי מאוד קשה. כתבו לי דברים איומים, שאני שמנה ומכוערת. התעסקו בעיקר במכנסיים הקצרים. כתבו לי 'איך היא רוצה ללכת עם שורטס כשהיא כזו שמנה?'. בהתחלה מאוד נפגעתי. במקום להתייחס למסרים שלי התייחסו למיניות ולמראה שלי. פעם אולי הייתי מרעיבה את עצמי בעקבות תגובות כאלה. היום אני פחות מתרגשת״.

מה את רוצה להשיג?

"אנחנו קוראות למשרד החינוך לדאוג שיהיו שיעורי מגדר וחינוך מיני בבתי ספר מכיתה א'. צריך ללמד מיניות נכונה ולא מיניות של פורנו ופרסומות סקסיסטיות״.

בבית הספר שלך המאבק הצליח.

״כן. לפני כשבועיים ביטלו בבית הספר שלנו את קוד הלבוש המפלה. זה אומר שגם לתלמידים וגם לתלמידות מותר לבוא במכנסיים קצרים, אבל לא קצרים מדי. יחד עם היועצת שלי אני מעבירה שיעורי מגדר".

הייתי הג׳ירפה, המכוערת

אלישע, הבכורה מבין חמישה ילדים, נולדה וגדלה ברמלה. "ההורים שלי יחד מגיל 16. משפחה מזרחית – אימא מרוקאית ואב תוניסאי. לא באתי מבית פוליטי. ברמלה המצב הכלכלי לא טוב, החינוך לא טוב. אין מקומות בילוי, וכאישה מפחיד ללכת ברחוב".

איך המשפחה שלך מרגישה עם החשיפה הגדולה ברשת?

״ההורים שלי גאים בי. אני לא באה מבית ליברלי, אני הבאתי את הדברים האלה הביתה. אצלנו לא טבעונים, לא פמיניסטים, לא שמאלנים. היום המשפחה שלי כבר יותר פמיניסטית. קשה להם עם הדעות השמאלניות שלי כי הם ימנים״.

מאיפה שאבת השראה למאבק? כילדה ראית באמך דמות חזקה?

״כן. אימא שלי היא לקוית ראייה, עם תעודת עיוור. אנחנו חמישה ילדים והיא גידלה את כולנו לבד, כי אבא שלי עבד המון שעות. גם לי יש לקות ראייה ותעודת נכה, זה תורשתי. הראייה שלי בסדר כי נותחתי בגיל צעיר״.

גילה הצעיר מכה בי בכל פעם מחדש במהלך הראיון, ואני מנסה להבין איך ייתכן שהנערה הזו, מלאת הידע והרגישות החברתית, היא רק בת 17? אני מחפשת סימנים מקדימים בעברה כילדה.

ההפגנה שארגנה אלישע בכיכר רבין בתל אביב | צילום: נחמה שימנוביץ
ההפגנה שארגנה אלישע בכיכר רבין בתל אביב | צילום: נחמה שימנוביץ

היית מעורבת בעבר בפעילויות חברתיות?

״הייתי ילדה ביישנית. לא היו לי חברים. היו את הבנות שמתלבשות יפה ושכולם מחזרים אחריהן. אני הייתי גבוהה, מפותחת מאוד, קראו לי הג'ירפה, המכוערת״.

ככה חווית את עצמך?

״כן. לא היו מדברים איתי. תמיד הייתי חוזרת הביתה בוכה. קיבלתי את האהבה שאני צריכה בבית".

אז מתי התחלת להרגיש שינוי? מתי הפכת לאישה לוחמת?

״ממש בשנה האחרונה. התחלתי עם טבעונות ולאט לאט נחשפתי לעוד דברים״.

קרו לך שינויים נוספים בעקבות החשיפה לשיח הפמיניסטי?

״הייתי ממש גזענית, כלפי ערבים בעיקר. עכשיו אני ההפך הגמור. מרגע שהכרתי את השיח הפמיניסטי הבנתי שהבעיה היא לא רק שוביניזם, אלא שיש עוולות חברתיות רבות, ואז נהייתי גם סוציאליסטית. התחלתי לקרוא הרבה מאמרים".

מכירה את הביקורת על הדימוי הפמיניסטי?

״פמיניסטיות נתפסות כנשים ממורמרות, חסרות סקס, עם שערות, כמו זו שאמרה לך ב'האח הגדול' שחסר לך זין, זה כל כך הרגיז אותי, כאילו קיומו של גבר בחייך או אי קיומו הוא מה שמגדיר אותך. לבוש חשוב לי מאוד, אני אוהבת להתאפר ולהתגנדר, אבל כל אישה צריכה לעשות מה שהיא רוצה ואוהבת עם החיצוניות שלה".

בגיל כל כך צעיר, מה מניע אותך?

״הייתי במצבים קשים מאוד, זה מה שעיצב אותי וגרם לי להיות חזקה. החיים שלי הם לא חיים של פריבילגיות ומותרות, הם ממש הישרדותיים. להילחם כל יום. במהלך הזמן ראיתי אנשים שרוצים כל מיני דברים, לקבל ציונים טובים, שיהיה להם ג'ינס חדש, בגד יפה. אני פשוט רציתי לא ליפול למטה, לא להתאבד, המשאלה היחידה שלי הייתה להישאר בחיים״.

רותם אלישע עונה: איך תתמודדי עם תקיפה מינית? 

שיער אסף לוי, איפור אבישג חדד