איך אדע ועודני ילד?

בתוך כל אחד, גם בתוככם, שוכן לו ילד פנימי. כן, כן, הילד שהיינו, שנותר שם מאחור, לעולם אינו גדל ולעולם אינו נעלם, מחפש הזדמנות לפרוץ החוצה. למעשה, הילד הפנימי הוא העולם הרגשי שלנו. האישיות הראשונית המאפיינת אותנו כילדים רכים המגיעים אל העולם ללא הגנות וללא תדמית.

ההנחה העומדת בבסיס הסדנה "לידת הילד הפנימי" בהנחיית טליה נתנאל היא שבכל אחד מאיתנו שוכן לו ילד רך וקטן שזקוק לאהבה, לחום, לקבלה, לתמיכה ולחיזוקים. ילד פעוט ורגיש, סקרן ויצירתי, מלא התלהבות, מרץ ושמחת חיים, שבמשך השנים נותר זנוח ובודד. הוא נאלץ להתאים עצמו לעולם המבוגרים, התובע מאיתנו להרגיש ולהתנהג בצורה מבוקרת ולטפח לעצמנו את התדמית הנחוצה. כך אנחנו מפתחים קליפות, עכבות, הגנות והמון פחדים והילד הפנימי נמוג ונעלם.

לידה מחדש

מטרת הסדנה אם כן היא ללדת מחדש את הילד שבתוכנו, כך שנוכל שוב לחוש את הספונטניות, התמימות, הפשטות, ההתלהבות והיצירתיות הראשונית של הילדות, וכך ללמוד להפיק הנאה ולהתמקד כאן ועכשיו. הסדנה מונחית על ידי מדריך רוחני בשם "נתנאל", שאותו מתקשרת טליה בצורה ספונטנית, חיה ואינטואיטיבית.

לדברי טליה, חושיהם של ילדים פתוחים יותר ליצירתיות, לכנות ולשמחת חיים בלתי נדלית. לכן, התהליך שכל אחד מהמשתתפים צריך לעבור הוא יצירת קשר מחודש עם הילד שבתוכו, ללמוד לספק את צרכיו ולאפשר לו ביטוי. במילים אחרות – לא לתת לבוגר חסר הסבלנות להשתיק את קולו של הילד הרך, הרגיש והכן. לאפשר לילד שבנו לצעוק, לבכות, לצחוק, לקפוץ, לרקוד ולהרגיש הכי חופשי והכי אותנטי, כמו שהוא. ללמוד לחיות בהרמוניה עם החצי הילדי שלנו, שמשלים את החצי הבוגר.

לעוף כמו ציפור

במפגש הראשון של סדנת "לידת הילד הפנימי", היה לי קשה להכיל את המנחה, טליה. האישה הרכה והעדינה שקיבלה את פני החליפה לפתע את קולה והציגה את עצמה כנתנאל, ישות רוחנית שהגיעה אלינו כדי להעביר מסרים ולעזור לנו להתחבר פנימה, למקומות עמוקים יותר. האנרגיה החזקה שהייתה בחדר והאינפורמציה שהועברה בצורה ישירה וחדה, בלבלו אותי. מה אני לעזאזל עושה כאן? שאלתי את עצמי, האם אני רוצה לעבור את הסדנה הזאת בכלל? מה זה ייתן לי לחיים? האם אני מוכנה להסיר את ההגנות והחומות שבניתי סביבי בעמל רב זה שנים?

השאלות הללו לא הפסיקו להתנגן בראשי, אבל הבטן שידרה מסר אחר: התרגשות ואפילו שמחה. הנה אני כאן, וזה מוזר לי מאוד, אבל מרגיש נפלא. עם סיום המפגש הראשון הכתה בי בבת אחת התובנה: בשנים האחרונות פשוט חייתי כמו ציפור בכלוב. בניתי לי מעין בועה של נוחות, שבתוכה היו כל החלומות, הרצונות, הפנטזיות והתקוות שלא יתממשו לעולם אם לא אתן לעצמי לצאת מהבועה הזאת ולהתחיל לחיות. כבר באותו לילה הגעתי להחלטה: אני רוצה להיות חופשייה. אני רוצה לעוף כמו ציפור.



אני ותימי הקטנה

הסדנה של טליה כוללת שישה מפגשים, ארבע שעות כל אחד. בקבוצה שאליה הצטרפתי היו 20 משתתפים, גברים ונשים. כל אחד הגיע עם המטענים שלו, אבל תוך זמן קצר הקליפות החלו נושרות ויותר ויותר אפשרנו לעצמנו לחשוף, להיות כנים. אפילו התחלנו לקרוא לעצמנו בשם הילדות שלנו, כדי לשחרר את הילד שבנו מכבלי הבוגר השתלטן, כדי לתת לו אישיות וחיים מלאים משל עצמו.

ממפגש למפגש ההרגשה נעשתה יותר קלילה. נלחמתי בכל התנגדות שעלתה בי, מתוך ידיעה שהיא באה מהראש המבוגר שכל כך מפחד משינויים. במפגשים הראשונים היה לי נוח להקשיב למתרחש מהצד. ברגע שתשומת הלב הופנתה אלי, נלחצתי, התביישתי ונסגרתי. בהמשך הבנתי שלא מספיק להיות נוכחת. העבודה האמיתית היא להשתתף ולשתף, לשחרר את עצמי מכל ביקורת שצצה בראשי. לאט לאט יצאתי מהתקיעות והתחלתי להרגיש ביטחון וחמימות. באחד המפגשים אפילו הצלחתי לצעוק את צעקת החיים שלי. כך התוודעתי לעוצמה האדירה שקיימת בתוכי ורוצה לפרוץ החוצה. החלטתי לצאת מהפסיביות ולהתחיל לעשות. "תתחילי כל פעם מצעד קטן", אמר לי נתנאל.

באחד המפגשים קיבלתי משימה: במשך שבוע עלי לעשות רק מה שאני באמת רוצה, ולפחות שלושה דברים שתמר (תימי) הקטנה רוצה, וגם לתת לה הרבה שוקולד (שתמר הבוגרת לא כל כך אוהבת). כבר באותו שבוע קניתי בלוק ציור וצבעי פנדה, ציירנו יחד, שרנו שירים נשכחים, ואכלנו הרבה שוקולד. אבל עם החזרה לשגרת היומיום ולעבודה, התחלתי לנטוש אותה שוב. מהר מאוד הבנתי: אותה ילדה היא החיות ושמחת החיים שגורמת לכל דבר להיות יותר קליל ופשוט, וללא החיבור הפנימי הזה אנו חשים מרוקנים, עייפים ודיכאוניים. אחרי מפגש מחודש איתה, החלטתי שאני לא רוצה להיפרד ממנה עוד. היא חלק מחיי, ואיני רוצה לנטוש אותה שוב.

בחסות האווירה החמה והתומכת שנוצרה בסדנה, הצלחנו להגיע מבכי אמיתי ומשחרר לצחוק מתגלגל. רקדנו והשתוללנו כמו ילדים. עשינו מלחמת כריות ובלונים, מלחמת אריות ועוד המון שטויות.

נתנאל, המדריך הרוחני, מצליח לגעת בכל אחת ואחד, ויש לו את היכולת לראות את האמת הפנימית המסתתרת בכל אחד מהילדים המשתתפים. למרות העבודה בקבוצה, יש תחושה שבכל רגע ורגע נתנאל מבצע עבודה אישית מאוד עם כל אחד, והוא אף נותן משימות אישיות המותאמות לכל אחד מהילדים.

הסנדלר אינו הולך יחף

לשאלתי מיהו בעצם נתנאל, עונה טליה: "במילים פשוטות מדובר בנציג של ההדרכה העליונה השורה בכמות נכבדה, כדבריו, בעולמנו הפצוע מתוך מטרה משותפת וחזון לרפא עולם רגשי פגיע ופגוע. המטרה היא להדריך את האנשים לרפא את חייהם, ולהביא את העולם על תיקונו, למוסס פחדים, להגיש עזרה לילדים אבודים".

מתוך החזון המשותף לשפר את איכות החיים על פני כדור הארץ, הקימה טליה בתמיכת נתנאל את "מרכז נתנאל", שהמוטו המרכזי שלו הוא "יחד יוצרים חיים".

איך העבודה עם נתנאל מתבטאת ביומיום? האם אתם יחד כל הזמן?
"ממש לא. יש לי חיים אישיים משלי כמו כל אחד אחר, בנפרד מעיסוקי כמתקשרת. אני אמא לילד בן 10, שזה תפקיד מאתגר ומחייב בפני עצמו. גם אני זקוקה כמו כל אדם לעזרה ולתמיכה מדי פעם בחיי האישיים והמקצועיים, ומובן שאז אני נעזרת במדריך שלי ומקבלת ממנו עצה, הכוונה ואהבה. זה מקל עלי מאוד ואף פעמים רבות מקדם אותי בדרכי מהר יותר. במובן הזה, הסנדלר אינו הולך יחף".

באיזה אופן מועברים המסרים?
"בצורה אינטואיטיבית. גם הסדנה במהותה אינה מובנית מראש. כל סדנה שונה מקודמתה, כפי שילדים שונים אלה מאלה. זוהי סדנה אינטואיטיבית, שאותה מוביל נתנאל לפי קצב ההתפתחות וההיפתחות של הקבוצה".



הפאזל הושלם

מעבר לפרץ היצירתיות ולתחושת השמחה הגדולה, משתתפי הסדנה בעיקר הרגישו שמשהו בתוכם התמלא. תחושת הריקנות התחלפה בסיפוק, הייאוש התחלף בתקווה, ותחושת המחסור התחלפה באהבה. כאילו שהחתיכה החסרה בפאזל נמצאה.

"לכאורה, כלפי חוץ, הכל נראה בסדר", אומר עמית (עמיתוש) כהן, בן 39, שהשתתף בסדנה. "יש לי עבודה, בריאות טובה, משפחה, חברים. איך אומרים? הכל טוב. אבל בפנים הרגשתי תקוע. בסדנה השתקפו לי בדיוק כל המקומות שבהם אני תקוע. ראיתי איך אני פועל בחיי. ראיתי שאני מנותק לגמרי מעולמי הרגשי. גיליתי שיש בי ילד שמבקש הבעה. ילד יצירתי שמצייר מאוד יפה, עם חוש מוזיקלי מפותח ושהוא גם רקדן מוכשר. ילד מאוד רגיש, תמים, אמיתי עם המון אהבה. ילד עם המון שמחה וגם המון כאב. כל היופי הזה היה סגור שנים רבות. ככל שאני מעמיק, אני מגלה שיש עוד ועוד אוצרות חבויים".

רינה (רינרין), 50, נראית כמו ילדה נצחית הודות לחיוך שלה והבעת השובבות שעל פניה, ובכל זאת גם לה היו קיבעונות שלא אפשרו לה להיות מי שהיא באמת. אחד השינויים המרכזיים שעברה בעקבות הסדנה הוא חיבור מחדש למים. אחרי שנים שלא הרשתה לעצמה ללכת לים או לבריכה, היום השחייה היא חלק בלתי נפרד ממנה, והכל בזכות הרצונות של הילדה שבתוכה. "אני מרגישה איך הילדה שבתוכי, רינרין, כל פעם מאתגרת אותי ומציבה לי יעדים גבוהים יותר", היא אומרת בחיוך. "אני מבחינתי הולכת אחריה, כי ראיתי שרק טוב צומח מהרצונות שלה. החיבור אליה עורר הדים מאוד חזקים גם בבית שלי, עם בני המשפחה שלי ועם כל האנשים שקרובים לי. מתברר שכשאנחנו עושים תהליכים עם עצמנו, זה מהדהד ומקרין לכל מי שסביבנו כמו גלים. אני מתחילה לראות שינויים אצל ילדי הבוגרים ואצל בעלי. כשאני עם אנרגיה חזקה של ילדה, אני מרגישה שיש בה משהו ממגנט וכל מי שבסביבה מרגיש אותה וכולם רוצים גם. היא מצליחה לשחרר את הכבדות גם ממי שמסביב".

אני כבר ילד אמיתי

השתתפתי בהרבה סדנאות בחיי, חלקן היו מדהימות, חלקן פחות. אבל כזה שינוי בעצמי ועוצמה המלווה אותי מתחילת הסדנה ולאורך הדרך, עדיין לא חוויתי. אני שמחה שהילדה שלי נכנסה לחיי. אני מרגישה שאני עדיין בונה את עצמי, בונה את הקשר איתה, עדיין לומדת אותה. אני מנסה בדרכים שונות לגרות אותה לצאת החוצה ולהתבטא. לומדת עליה יותר, לומדת יותר על עצמי. עוד עבודה רבה לפני, אבל אני כבר יותר מחוזקת ולוקחת את החיים ביתר קלילות ושמחה. אין מילים מתאימות יותר לסכם את החוויה משיר הפותח את סדרת הילדים המצוירת פינוקיו:

"בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי כמו כל הילדים, כמה טוב לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב".<br />

לקריאת תקשורים, מאמרים וחוויות מהסדנה»

 

מתוך: מגזין דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלתגיליון מתנה