"אינדל" אלימה ורחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא סדרה חשובה

מעוררת דיון חשוב. "אינדל" | צילום: דניאל מילר/HOT
מעוררת דיון חשוב. "אינדל" | צילום: דניאל מילר/HOT

המבקר לירון רודיק צפה ב"אינדל" עם זוגתו מקהילת יוצאי אתיופיה. היא חשבה שהסדרה מציגה את הקהילה באופן שלילי, אלים וסטריאוטיפי. הוא גילה שהסדרה אמנם לא מושלמת, אבל מעוררת דיון חשוב

88 שיתופים | 132 צפיות

כשצפיתי עם בת הזוג שלי ב"אינדל", סדרת הפשע החדשה של הוט, היא ביקשה באמצע הפרק הראשון שנפסיק לצפות. לא כי התמונות היו קשות מדי – והן אכן קשות – אלא כי היה לה קשה לראות את האופן בו הוא מצייר את העדה שלה.

>> לא רק לנערות מתבגרות: הסרט המתוק הזה הוא פשוט הברקה

הטריילרים לבדם הספיקו לעורר את היצר הביקורתי שבה, אבל לראות על המסך נער אתיופי מאיים בגרזן על המשפחה שלו היה קשה מדי. התמונה הזאת גרמה לנו לעצור את הפרק באמצע. אחסוך מכם את הציטוטים מהוויכוח/דיון שנוצר בבית, אבל בגדול, היא טענה שהסדרה מציגה אתיופים באור שלילי ואלים. שסדרות כמו "אינדל" מוכיחות את מה שהאדם הלבן הגזען אומר עליהם. היה לי קשה לראות את זה מנקודת המבט שלה, כי קודם כל אני מסתכל על הסדרה בראש ובראשונה כמבקר טלוויזיה, אבל בתכלס, כי אני אדם לבן ופריווילג. אבל עוד נגיע לזה.

סדרת הפשע "אינדל", שיצר יוצא "האח הגדול" אינדל קבדה, עוקבת אחר קבוצת נערים מהעדה האתיופית באשדוד שכמו כל בני הנוער מחפשים מקומות שקטים להשתכר בהם ופשוט להיות נערים. במרכז החבורה יש לנו את אינדל (יניב אלמנך), עבריין שאמור להיות מבריק, אבל חולם להיות עבריין גדול ויש לו פתיל קצר. כמה קצר? יותר קצר מקצר של "עספור". מילה לא במקום ותצא עם אף שבור.

אינדל מאוהב בסלאם (עדן סבן), גם היא חלק מהחבורה, בת עשרים שלא רוצה להיתקע במשבצת שהחברה הכתיבה לה. לילה אחד, יצחק, אח של סלאם, מסתבך עם השוטר הגזען המקומי ונרצח. אינדל נשבע לנקום את מותו של יצחק, ומכאן הוא כבר מאבד שליטה וממשיך להסתבך עם כל מי שהוא רק יכול – עם עבריין בשם מוטי קונפורטי שהוא גם הבוס שלו, עם המשטרה, עם המשפחה שלו ועם העדה כולה.

אם מסתכלים רגע על הסדרה במנותק מן העניין החברתי-עדתי, יש כאן סדרה שמבחינה טכנית עשויה טוב מאוד. היא מצולמת טוב, העריכה שלה מעניינת והיא משלבת קליפים של אמנים מהעדה כמו טדי נגוסה, אברהם לגסה ותמרדה, כשבאופן קבוע היוצרים בוחרים להראות את החלקים מתוך הקליפים כדי לחבר פנים לקול, כאילו מבקשים להגיד "הם כאן". מבחינת התוכן עצמו? יש עוד מה לעבוד.

אלימות זאת כן מילה גסה. "אינדל" | צילום: יחסי ציבור/HOT
אלימות זאת כן מילה גסה. "אינדל" | צילום: יחסי ציבור/HOT

>> כולנו פנלופי: בואו נדבר רגע על סצנת הסקס שכולן מדברות עליה

הכתיבה של אינדל קבדה, היוצר, עדיין מרגישה מעט בוסרית מדי, בעיקר ברמת הדיאלוגים. מבחינת שלד עלילתי הכל קיים, וזה מרגיש שהוא נשען בעיקר על אימג'ים ויזואליים שהוא ראה בעיני רוחו – ואכן הרגעים האלה הם מאד חזקים כשהם מופיעים על המסך, כמו סצינה בה רואים גופה של נער אתיופי שהתחבא בארון הקודש משוטר גזען או סצינת ההלוויה שבאמת מצליחה לפגוע בכל הנקודות הרגישות של החברה הישראלית עם ההמון שמתנפל על ניידת משטרה, או דמות מסוימת שמקבלת את מה שמגיע לה.

הבעיה הנוספת היא המשחק של חלק מהשחקנים, במיוחד יוצאי הריאליטי שפזורים בה. החבורה עצמה עוד מצליחה לעבור מסך רוב הזמן, כולל עדן סבן שמפתיעה לטובה, אבל שי חי זה כבר סיפור אחר. הוא אולי יודע אמנויות לחימה, אבל זאת ממש לא סיבה להשתמש בו כשחקן בסדרה. טיפ ליוצרי סדרות טלוויזיה: אם אתם רוצים ששחקנים ישחקו טוב את הדמויות שאתם כותבים – תוודאו קודם כל שאתם לוקחים שחקנים.

רק אחרי הצפייה הצלחתי להבין למה התכוונה וורקנת, בת הזוג שלי. לדבריה, העדה נמצאת כעת בשלבי החלמה שבה היא מרימה את עצמה על הרגליים ונאבקת בדימוי שהחברה הדביקה לה. הנצחת דמות האתיופי העבריין מזיקה למאמצים לנער את הסטריאוטיפ. כשחשבתי על האופן שבו העדה מצטיירת מתוך הסדרה כצופה מהצד, הבנתי שזה לא מזכיר בכלל את העדה שהכרתי דרך בת הזוג שלי.

לפי "אינדל", החברה האתיופית קודם כל סובלת, במיוחד לאור עשר השנים האחרונות שכללו לא רק אלימות משטרתית אלא גם נעדרים ועכשיו גם מלחמת אזרחים באתיופיה עם קרובי משפחה ומכרים שחיים במציאות מטלטלת. אבל הם לא רק סובלים – הם גם נאבקים. אנחנו גם לומדים שהרבה מבני העדה משתמשים באלימות כפתרון. בסצנה שגרמה לנו להפסיק לצפות בסדרה אינדל מאיים על המשפחה שלו עם גרזן, רגע אחרי שאבא שלו תלה אותו מהתקרה והצליף בו. אולי זאת הסיבה שבכל פעם כשאינדל צריך לבחור אם להשתמש באלימות או לא, הוא תמיד בוחר באפשרות הראשונה.

אנחנו לומדים גם שהעדה מוקיעה מתוכה את האדם הלבן, וגבר שחור שיוצא עם אישה לבנה או להפך זה מוקצה. כל הדברים האלה שונים לגמרי מהעדה שאני הכרתי. כל אחד מבני המשפחה של וורקנת קיבל אותי בחום ואהבה, ומעולם לא נתן לי להרגיש שונה או לא שייך, אפילו בשיחות שהתנהלו באמהרית בלבד. אני מכיר משוררים מהעדה האתיופית, אנשים מוכשרים אחד-אחד, ומלימודי החינוך הבלתי פורמלי של וורקנת אני גם לומד על ערך הקהילה בעדה ועל החשיבות שלה. אבל האם אני מסכים עם האמירה הקשה שלה, שאין לסדרה הזאת זכות קיום בתקופת ההחלמה של העדה?

אני לא יודע. אני בטח לא חושב שזה מתפקידי לחרוץ את גורלה באופן הזה, ובטח שזה לא התפקיד של גבר לבן ופריוילג להטיף לעדה האתיופית איך עליהם להיאבק בגזענות ובעוולות שנעשו להם. אני יכול להסתכל על הסדרה הזאת בתור מבקר, והיא רחוקה מלהיות מושלמת. הדיאלוגים לא אמינים ולא בנויים מספיק טוב והשטחיות של הדמויות מרדדת את השיח על המאבק של העדה. למרות הכל, היא מעוררת דיון מאד חשוב שעומד בפני יוצרים בני העדה האתיופית: באיזו דרך הם יבחרו לתאר ביצירותיהם את המאבק?
>> "אינדל", היום ב-NextTV ו-HOTVOD, וב-HOT3 בחמישי 22:00

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"