הסיפור מאחורי: איך הפכה פנסיונרית בריטית לאחת הסופרות האהובות בישראל?

| מאת: דליה בן ארי

הסופרת הבריטית דיינה ג'פריס לא עוצרת. בגיל 70 היא עומדת מאחורי רבי מכר כמו "אשתו של מגדל התה" ו"בתו של סוחר המשי" ומספרת על מימוש עצמי בגיל השלישי, האהבה שמצאה רגע לפני שהתייאשה וגם הטרגדיה המשפחתית שעיצבה את חייה. ריאיון בלעדי

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/09/sizes/H-1-5_wo_680_382.jpg
דיינה ג'פריס | צילום: יח"צ

 

"לדברים בחיינו יש נטייה לקרות בזמן הנכון. במקרה שלי, דווקא ההתחלה המאוחרת עבדה טוב", אומרת הסופרת הבריטית דיינה ג'פריס בת ה־70. היא התחילה לכתוב רק לפני עשור אבל מאז הספיקה להפוך ליצרנית רבי מכר שזוכים להצלחה מסחררת ברחבי העולם, ועדיין המילה "סופרת" לא מחליקה לה באופן טבעי בגרון כשהיא מדברת על עצמה. היא אישה נעימה, צנועה וכנה שלא עושה עושה עניין גדול מההצלחה שלה. בריאיון מביתה שבגלוסטרשייר, דרום מערב אנגליה, היא מתוודה שמעולם לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה ועד גיל 60 אפילו לא חלמה או פינטזה להיות סופרת. לכל היותר, לכתוב יומן אישי למגירה. חמישה ספרים שלה יצאו עד כה. ספרה הקודם, "אשתו של מגדל התה", תורגם ל־25 שפות ושהה במשך 16 שבועות ברציפות ברשימת רבי המכר של ה"סאנדיי טיימס" (בישראל יצאו 18 מהדורות שלו ונמכרו מעל 60 אלף ספרים). ספרה החדש, "בתו של סוחר המשי" (הוצאת ידיעות אחרונות), הפך גם הוא לרב מכר מייד עם צאתו בעולם ונכנס לרשימת עשרת הספרים הטובים ביותר של ה"סאנדיי טיימס".

איך את מסבירה את ההצלחה המטאורית שלך? היא הפתיעה אותך?
"אני לא יכולה להסביר את זה, הדברים האלה קורים או שלא, אבל כן, הופתעתי והתענגתי על זה. כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי למה לצפות, כך שההצלחה הייתה מבחינתי בגדר בונוס. כתיבת רומן לוקחת הרבה זמן, וצריך לדבוק בכך ולא משנה מה. עשיתי הכי טוב שאני יכולה כדי להישאר נחושה וחיובית".

מה גרם לך להתחיל לכתוב לפתע פתאום?
"אחרי חמש שנים שבהן התגוררנו בכפר קטן בהרי צפון אנדלוסיה בספרד, בעלי ואני החלטנו למכור את הבית ולחזור לאנגליה. אז קרה המשבר הכלכלי העולמי של 2008 ולא הצלחנו למכור אותו. הפסדנו הרבה כסף. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות עם עצמי ואמרתי שאנסה לכתוב רומן. חשבתי שזה לא אמור להיות כל כך קשה. אז כתבתי רומן ושלחתי אותו לכמה הוצאות ספרים, בעיקר קיבלתי תגובות לא טובות או שהתעלמו ממני. היחידה שאמרה שיש לי פוטנציאל היא סוכנת ספרים בשם קרולין הרדמן. כתבתי רומן נוסף בשם "פרידה", בהשראת אירועים מילדותי במלזיה, ושלחתי לה אותו. הפעם התגובה שלה הייתה 'אוכל לייצג אותך?'. זה היה היום המאושר בחיי. מאז היא הסוכנת שלי".

דיינה ג'פריס | צילום: Richard Jefferies Matthew Jolly

"לדברים בחיינו יש נטייה לקרות בזמן הנכון. במקרה שלי, דווקא ההתחלה המאוחרת עבדה טוב", דיינה ג'פריס | צילום: Richard Jefferies Matthew Jolly

 

איזו הצתה מאוחרת.
"נכון. מעולם לא ציפיתי להתאהב בכתיבה בצורה שבה זה קרה ובאופן מסוים חבל שלא גיליתי את כתיבת הרומנים מוקדם יותר, אבל עשיתי הרבה דברים אחרים מעניינים בחיים, הייתי מורה, עסקתי בציור אבסטרקטי וגם בקריינות".

ההצלחה שינתה את חייך?
"לא. חוץ מזה שקיבלתי ביטחון כסופרת והתחלתי בטיולי שטח לצורך מחקר כדי להמשיך לכתוב, כך שבשנים האחרונות נסעתי לסרי לנקה, וייטנאם, הודו ובורמה. אפשר לומר שהשינוי הגדול הוא שניתנה לי האפשרות לצאת לטיולים לא צפויים".

איך את מגדירה את סוג הכתיבה שלך?
"אני כותבת רומנים היסטוריים במקומות אקזוטיים, חשוב לי להעביר את הקוראים שלי לזמנים אחרים במקומות אחרים, ואני בוחנת רגשות וקונפליקטים שנוגעים לאהבה, אובדן, בגידה וזהות, מסתוריות ושמחה ועצב. הדמויות הנשיות שלי חזקות, הן מלאות תשוקות ועושות בחירות שלעיתים שוברות את הלב".

מי קהל היעד שלך?
"הוא מורכב בעיקר מנשים, אבל יש גם קהל לא מבוטל של גברים".

כריכת הספר "בתו של סוחר המשי"

"מעולם לא ציפיתי להתאהב בכתיבה בצורה שבה זה קרה", כריכת הספר "בתו של סוחר המשי"

 

לב חופשי

ג'פריס נולדה במלזיה בשלהי תקופת הקולוניאליזם, לזוג עורכי דין אנגליים שעשו רילוקיישן בעקבות שליחות ממשלתית של האב. "היה לנו בית גדול עם משרתים. אהבתי את צורת החיים הרגועה שם, את הצבעוניות של הפרחים, את עצי הקוקוס בגינה ואת הקופים שמתנדנדים מעץ לעץ", היא נזכרת. "החיבה והגעגועים לאקזוטיקה הזאת מופיעים בספרים שלי".

באמצע שנות ה־50, כשג'פריס הייתה בת 9, קיבלה מלזיה עצמאות ומשפחתה נאלצה לעזוב חזרה לאנגליה הקרירה. "אנגליה הייתה אפורה ומשעממת. התגעגעתי לחום של מלזיה והרגשתי חסרת מנוחה", היא משתפת בקשיי המעבר. "הייתי שזופה והשיער שלי התבהר מהשמש כך שלא נראיתי כמו הילדים באנגליה שהיו חיוורים ורזים. נראיתי בעיניהם מוזרה והרגשתי זרה".

בנערותה ג'פריס כבר הרגישה בבית, אבל אז הגיעו קשיים חדשים –  גירושי הוריה בשילוב עם גיל ההתבגרות הובילו למרד נעורים. "היו אלה שנות ה־60 ורובנו היינו עסוקים בלשבור את הכללים. הוריי אמרו שהייתי מרדנית, אבל בסך הכול סבלתי מחוסר ביטחון כמו הרבה אנשים צעירים שמנסים לגלות מי הם ומה הם", היא מסבירה. רוח הנעורים המרדנית המשיכה ללוות את ג'פריס גם בשנות העשרה שלה. הימים היו ימי התפר שבין שנות ה־60 לשנות ה־70, וג'פריס, אז סטודנטית לאומנות וספרות אנגלית, הרתה באופן לא מתוכנן מחבר ללימודים. שנה לאחר שילדה את בנה, ג'יימי, היא מצאה את עצמה בתחנה הבאה שבה תבלה חמש שנים – קומונה היפית שמאוכלסת מוזיקאים ואומנים.

סקס, סמים ורוקנ'רול?
"למען האמת זאת הייתה קומונה מאוד שמרנית. לא היו שם לא סמים ולא סקס, רק מוזיקת רוק. הגעתי לקומונה עם תואר ביד אחת ועם תינוק ביד השנייה. היינו 20 מבוגרים ושמונה ילדים, כולל הבן שלי. חיינו חיים אידיאליסטיים בחווה וחלקנו בית כפרי עתיק ומדהים. גידלנו ירקות ועיזים, ולכאורה הכול היה רגוע וזורם. לג'יימי היו אחים ואחיות מן המוכן, גם דודים ודודות, כך קראנו להם, ואני חושבת שהתקופה בקומונה הייתה היפה בחייו. בקיץ היינו רוקדים בחוץ ולפעמים הצטרפנו לחברי הלהקה כשיצאו לדרכים. זה היה מאוד מלהיב, אבל בשלב מסוים כבר לא הספיק לי יותר לטפל בילדים ולחלוב עיזים".

דיינה ג'פריס בשנת 1984 | באדיבות דיינה

"חיינו חיים אידיאליסטיים בחווה וחלקנו בית כפרי עתיק ומדהים", דיינה ג'פריס בשנת 1984 | התמונה באדיבות המצולמת

 

לפני שעזבת את הקומונה, מצאת בה את הגבר הבא שלך.
"כן. קוראים לו ג'ון אוון, הוא היה הסולן של הלהקה. נולדה לנו בת בשם לאורל, היום היא בת 44. ילדתי אותה בחווה מול קהל שצפה בלידה".

הנישואין החזיקו מעמד שבע שנים. "אנחנו עדיין חברים טובים", אומרת ג'פריס. ערב יום הולדתה ה־50 היא נישאה לריצ'רד ג'פריס, שאותו הכירה בארוחת ערב עם חברים משותפים. מאז הוא נמל המבטחים שלה. "יש לי בעל נדיב ואוהב. הוא תומך בכל מה שאני עושה, הוא בשלן מצוין ואחראי על הבישולים בבית. מה עוד אפשר לבקש?".

דיינה ג'פריס ובעלה ריצ'רד ג'פריס | באדיבות דיינה

דיינה ג'פריס ובעלה ריצ'רד ג'פריס | התמונה באדיבות המצולמת

 

החושך בקצה המנהרה

ב־21 בספטמבר 1985 חייה של ג'פריס, כפי שהכירה אותם, הגיעו לקיצם. בנה נהרג בתאונה. ג'יימי היה בסך הכול בן 14. מאז שום דבר לא חזר להיות כשהיה. "זה היה יום שבת. בתי חגגה יום הולדת 11 כמה ימים קודם לכן, ויום לפני התאונה ג'יימי קיבל הודעה על כך שזכה במלגת לימודים. הוא היה מאושר. ג'יימי היה ילד קסם, נדיב, מוכשר ומוזיקאי מחונן. הוא התחיל את הבוקר בנגינה בגיטרה של שירי ג'ון לנון שאותו העריץ, ובהמשך היום הסעתי אותו לפגוש חברים. נופפתי לו לשלום ויותר לא ראיתי אותו. הייתי שתי דקות משם כשהזעיקו אותי. התברר שהוא רכב לראשונה על טוסטוס של חבר, נכנס בדלת זכוכית ונפגע בצוואר. הוא מת עוד לפני שהספיק להגיע לבית החולים. זה היה היום הנורא בחיי. למחרת הייתי צריכה לזהות את גופתו וביום שני הייתה ההלוויה".

איך התמודדת?
"אלוהים יודע איך עברתי את זה. מנעד הרגשות שלי היה עצום, כולל כאב פיזי חזק בחזה, חוסר יכולת לנשום ועד חוסר רצון לחיות. לקח לי שנים של טיפול כדי להצליח לדבר על זה בלי להתמוטט. בהתחלה חוויתי כעס גדול, חשבתי הרבה על הגבר שהוא לעולם לא יהיה ועל הבת שלי שנאלצה להתבגר מהר מדי. קראתי הרבה על מוות, על רוחניות ועל דת. ניסיתי להבין את המשמעות של המוות. הכאב השתלט אבל כלפי חוץ שמתי מייק אפ, סידרתי שיער והסתרתי את רגשותיי. בעקבות הטיפול למדתי להפסיק לפחד מהרגשות שלי ולתת להם להיות. אפילו התראיינתי בתוכנית טלוויזיה שעסקה בנושא. עם הזמן האהבה שלי לג'יימי גברה על הכאב, והיום אני מודה על השנים שהיו לנו יחד. אני לא חיה יותר במחשבות מה היה אילו, אני חיה בהווה וההווה הוא טוב. עם זאת, הייתי שמחה לחזור לקומונה רק ליום אחד כדי לראות את ג'יימי שלי הקטן עם השיער הבלונדיני יושב על טרקטור ונראה כל כך מאושר".

דיינה ג'פריס ובנה ג'יימי | באדיבות דיינה

"אלוהים יודע איך עברתי את זה. מנעד הרגשות שלי היה עצום", דיינה ג'פריס ובנה ג'יימי | התמונה באדיבות המצולמת

 

עד כמה האובדן משפיע על כתיבתך?
"הספרים שלי הם מתוקים ומרים. אני כותבת מהלב וחלק ממה שיש לי בלב הוא אובדן, כמו גם אהבה. הם בדרך כלל הולכים יחד. אובדן הוא נושא קבוע ברומנים שלי".

איך נראה יום בחייך? כמה שעות את מקדישה לכתיבה?
"הבקרים שלי מוקדשים לכתיבה. אני לא מחכה שתהיה לי מוזה. אם הייתי מחכה, לא הייתי מוציאה אפילו ספר אחד. כשאני מרגישה לא מרוכזת אני יוצאת לטיול בפארק עם הטרייר שלי. אחר הצהריים אני נוהגת לקרוא אימיילים ולשוטט בפייסבוק או בטוויטר. אני גם אוהבת להאזין לספרים מוקלטים ולצפות בסרטים תיעודיים או בדרמות טובות".

ספרי על הספר "בתו של סוחר המשי" שראה אור לאחרונה גם בישראל.
"העלילה מתרחשת בשנות ה־50 בווייטנאם שנשלטת בידי הצרפתים. הלאומנים של וייטנאם רוצים לשים קץ לשלטון הקולוניאלי ונלחמים על שליטה במדינה שלהם. על הרקע הזה מתפתח סיפור אהבה בין בת תערובת צרפתית־וייטנאמית, בעלת חנות מצליחה לבדי משי שמשפחתה מעורבת בדברים לא כשרים, לבין אחד מראשי המורדים. זה ספר על חיפוש של זהות, נושא שאני חוזרת אליו הרבה בתור מי שתמיד הרגישה כילדת חוץ שנעקרה ממקומה".

את נהנית מהפרסום?
"אני נהנית לפגוש את הקוראים שלי מקרוב אבל מבחינתי פרסום הוא חלק מהעבודה, חובה שצריך למלא כדי שאנשים יקראו את הספרים שלך".

בישראל סופרים רבים טוענים שאי אפשר להתעשר ממכירת ספרים. איך זה אצלכם?
"יש סופרים שמתעשרים אבל הם באמת מעטים. באשר אלי – אני בת מזל, ההכנסה שלי בהחלט סבירה".

חגגת לאחרונה 70. מפחיד?
"לא. זה אומר שהגעתי עד הלום. 70 מבחינתי זה רק מספר. למרות שהעצמות שלי קצת חורקות אני מרגישה צעירה מבפנים, אני אוכלת טוב, ישנה כמה שאני יכולה ועושה הליכות. הנכדים שלי משאירים אותי צעירה והכתיבה משאירה אותי מחוברת ליצירתיות וזה מה שחשוב".

בגיל 50 פגשת את אהבת חייך. בגיל 60 התחלת לכתוב ובגיל 70 את סופרת מצליחה. מה תעשי בגיל 80?
"זה יהיה נפלא אם אהיה עדיין בחיים וצלולה כמו היום. אני רוצה לטייל באירופה, ומי יודע? אולי אמשיך לכתוב".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 20:10:26