דיקלה מגיבה לראשונה על הביקורת: "אני מתביישת"

כל כך הרבה זמן רצתה דיקלה להצליח. נדמה שעכשיו משאלת הלב שלה מעלה דציבלים ומגיעה לפול ווליום – גם בחיים האישיים וגם בחיים המקצועיים. האימהות הטרייה לתינוקת רנה לצד השיפוט בתוכנית הריאליטי "דה פור" (רשת 31) שבלב הפריים טיים, הביאו לתכונה רבה סביב דיקלה. הריאליטי המוזיקלי של רשת קוצר באופן דרמטי נוכח נתוני הרייטינג הנמוכים, ויירד מהמסך באמצע נובמבר, מוקדם מהתכנון המקורי. דיקלה לא מתרגשת מהכישלון: "בכל עסק בריא יש ניצחונות ונפילות, הגדולה היא לדעת לקבל החלטה אמיצה ולחשוב מחדש מה הפעולות שעושים. את החוויה המיוחדת טעמתי, ומבחינתי הכל לטובה", היא אומרת בתגובה.

אבל הריאליטי לא היה הסיבה היחידה לעיסוק המוגבר בדיקלה. לפני כחמישה חודשים היא חשפה, בכתבתו של רז שכניק במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות, את המסע הארוך שלה אל האימהות. תשע שנים של טיפולי פוריות שהסתיימו בהליך פונדקאות בגיאורגיה, שבסופו חבקה את רנה עם השותף שלה להורות, שלומי אלקבץ, אחיה של חברתה המנוחה, רונית אלקבץ.

הריאיון הסתיים באקורדים צורמים שהובילו לעליהום תקשורתי וציבורי. לצד גילוי הלב הנדיר, דיקלה הציגה צד פחות פוטוגני של אישה המשתמשת בשירותי פונדקאות ועשתה יחסי ציבור גרועים מאוד לתופעה, שהיא גם ככה שנויה במחלוקת. "יכולתי להיות בקשר עם הפונדקאית, והעדפתי שלא", אמרה בריאיון. "לא רציתי שיישארו לי שום רשמים או זיכרונות ממנה, שלא תתחבר במחשבות שלי לדמות של הילדה. הקפדתי לא לראות אותה. רציתי לחשוב שהבת שלי נפלה עליי מהשמים עם עפיפון, סוג של מריה הקדושה, בום בתוך הידיים שלי ואני לא יודעת מה מימין ומה משמאל. מה לעשות, זאת אני, אובר־רגישה ונורא פחדנית. יש נשים שמצטרפות לבדיקות של האם הפונדקאית, נוגעות בבטן, מרגישות. אני לא רציתי שום קשר".

דיקלה לובשת מעיל של מאיה נגרי ומגפיים של מנגו | צילום: אלון שפרנסקי, קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: שירן מניה, איפור: שמעון שושן, שיער: בועז עוזרי

עוד כתבות מעניינות
יובל שרף רק רוצה שתאהבו אותה
שני כהן קיבלה את הטיפ הכי טוב לסקס מאמא שלה
"אני בסך הכל מוכרת לאנשים עטיפה מוגזמת בשם ניקול ראידמן"

כאמור, הריאיון גרר תגובות סוערות. היו שאמרו שהוא הוכחה לכך שפונדקאות היא לא מוסרית, ואילו אחרים הגנו על גישתה של דיקלה וטענו שהיא לגיטימית לגמרי בתוך הליך כה מורכב. את שיחתנו דיקלה מתחילה בכך שהיא מבקשת ממני להסביר לה, במילים שלי, מה היה קשה כל כך בדבריה.

היה שם חוסר אמפתיה. הרצון שלך לנתק את עצמך מאישה שנתנה את גופה כדי שלך תהיה תינוקת.
היא לוקחת נשימה ארוכה. "אז ככה. מבאס אותי מאוד שאנשים שופטים אדם בגסות ובהינף יד, בלי להסתכל על התמונה הרחבה. האישה שהביאה לי את הנס לחיים היא הכי יקרה לי בעולם אחרי המשפחה שלי. אם הייתי מכירה אותה – לא הייתה אופציה שאפרד ממנה. לקחת את רנה ממנה היה סרט אימה. רציתי למנוע את הסבל הזה".

הדברים שאמרת נתפסו ככפיות טובה.
"להפך, מה שאני מרגישה אליה הוא מעבר לאסירות תודה. אני מתביישת, אני נבוכה. היא האדם שאני הכי מתביישת ממנו בעולם כולו. היא אחותי".

אז לא הבינו אותך נכון?
"לא האמנתי שאנשים יפרשו אותי כפי שפירשו, אבל היום אני לא מתרפסת או מתנצלת בפני אלה שמבקרים אותי. אני את האמת שלי יודעת וחיה עם עצמי בשלום".

התגובות פגעו בך?
"הרגשתי ששופטים אותי ושיש עוד דף בסיפור הזה שלא נכתב. לתאר אותי כאדם חסר רחמים זה לא אני, אני מאמינה ברחמים ובחסדים ובנתינה, אני לא אדם ציני. התאכזבתי שלא תרגמו אותי נכון".

השאלה אם זה רק עניין של ניסוח או של בעיה מהותית בפונדקאות, שיש הרואים בה ניצול. את רואה את עצמך כחלשה בסיפור הזה, אבל אולי הפונדקאית חלשה יותר?
"כולנו חלשים כי אנחנו מנסים למלא איזשהו חוסר. הפונדקאית – חסר לה כסף, נתינה, אני לא יודעת מה. עובדה שהיא עושה את זה, ולא בכפייה אלא בבגרות ובשפיות. היא מבינה מה היא הולכת לעשות, היא לא מדמיינת, היא עושה את זה – מתוך בחירה. אף אחד מאיתנו הוא לא פריבילגי פה – כל אחד משלם מחיר, וכל אחד גם מרוויח את הרווח שלו. אין מנצחים מפסידים".

אבל יש הבדל בין אישה שעושה את זה מטעמים אלטרואיסטיים לבין אישה בגיאורגיה שצריכה את הכסף.
"מה ההבדל? בכל מקרה יש כאן חסר שמתמלא. שתדעי שאני חושבת עליה המון כחברה, כאחות. ואני אומרת, וואללה, אולי בזכותי היא קנתה בית לילדים שלה? אולי המשפחה שלה לא התפרקה בזכותי. אז נכון, לא חיבקתי ונישקתי אותה אבל בעומק הדברים היא האדם הכי יקר לי בעולם. אני חושבת לפעמים, מה אעשה אם היא תתקשר אלי עכשיו ותבקש ממני משהו – תגיד שהבן שלה צריך כליה? אני לא יכולה להגיד לה 'לא', אבל אני לא באמת יודעת מה אגיד לה".

אנשים רוצים לדעת שפונדקאיות נתמכות, מקבלות עזרה במהלך היריון עם תינוק שלא יישאר אצלן. אולי אם את לא יכולה להכיל אותה כבן אדם – זה לא בשבילך.
"היא קיבלה את זה מהחברה שעבדנו איתה. עטפו אותה מההתחלה עד הסוף. ליוו אותה במשך חודשים. את אומרת שלא רואים אותה? בכל ההליך הזה, ראיתי רק אותה".

אבל תוכן הדברים הוא בשורה התחתונה אנוכי. שמת את עצמך לפניה. את מציירת את עצמך כאדם חם לכאורה אבל מפגינה ניכור.
"כי החום שלי שורף אותי! אני לא יכולה עם זה, כי אני אבלע בתוך עצמי. אני אולי נראית כמו דיווה, אבל זו לא מי שאני. הייתי חייבת לדאוג לעצמי. המון פעמים הרגישות שלי מתפרשת כחוסר רגישות לאחר, אבל זה לא המצב. בערבית אומרים 'תתרחק מהאש'. ידעתי שהאש הזאת תשרוף אותי".

בכתבה סיפרת שרצית שרנה תיוולד כשפרגוד חוצץ בינך לבין הפונדקאית.
"רציתי לראות את הלידה של הבת שלי, אבל לא לראות את הפנים של הפונדקאית כשאני לוקחת את הילדה ממנה. זה כמו סכין בלב. רציתי למנוע את הסצנה הזאת".

אז לשים פרגוד בינה לבין חלקים מהגוף שלה? רעיון רע מאוד דיקלה.
"זה נס מאלוהים שזה לא יצא לפועל. אלוהים שמר עלי כשהיא ילדה לפני הזמן כך שלא הייתי בלידה, אבל לא ויתר לי והכריח אותי להיפגש עם הכאב הזה. לכן ראיתי את הפונדקאית במסדרון כשבאתי לקחת את הילדה. זה היה סרט, הלם. רציתי שתבלע אותי האדמה, לברוח. זה עדיין מלווה אותי".

"אני לא מתרפסת או מתנצלת בפני אלה שמבקרים אותי. אני את האמת שלי יודעת וחיה עם עצמי בשלום", דיקלה ובתה רנה | צילום מסך מתוך עמוד האינסטגרם dikla_official@

היא לוקחת שאיפה מהסיגריה המגולגלת, מדי פעם מגניבה מבט אל השתקפותה בחלון. היא לא מאופרת, שיערה לא עשוי, לבושה בג'ינס וחולצה ספורטיבית – אבל איכות הדיווה שלה לגמרי נוכחת. מרוכזת בעצמה? כנראה, מאוד, אבל כאמור, לא מרגישה צורך להתנצל. "יכול להיות שאנשים יקראו את זה ועדיין לא יבינו אותי, אבל זה בסדר. אני לא חייבת שכולם יאהבו אותי, אני לא צריכה להיות קונצנזוס. אני לא אמכור את הנשמה שלי בשביל זה".

מה אמר שלומי על העליהום כלפייך?
"הוא התבאס שלא הבינו אותי נכון. הוא כן היה בקשר עם הפונדקאית, זאת אני שלא הייתי מסוגלת".

איך זה להיות בהורות משותפת?
"שלומי הוא האבא של העשור, שנינו נוכחים בחיים של רנה באופן מלא ואנחנו חברים מאוד טובים. זו לגמרי משפחה. אין חשבונאות ופנקסנות בינינו. אבא זה עוד איתן טבע, ואני שמחה שיש לה את זה".

יש יתרון בלגדל ילד לא בזוגיות?
"אני בטוחה שמאוד קשה לזוגות בחודשים הראשונים עם תינוק. זה כאילו שזכיתם בלוטו ונוספו 50 מיליון דולר לחשבון הבנק המשותף, ועכשיו צריך לנהל את זה ביחד. זאת תוספת מטריפה אבל מאוד מערערת".

אהבה היא רצון פרימיטיבי

מיד אחרי הריאיון ל־"7 לילות" פרצה מחאת הלהט"ב נגד חוק הפונדקאות. בניגוד לזוגות חד־מיניים, על פי התיקון החדש דיקלה הייתה יכולה לעבור את הליך הפונדקאות בארץ בתנאים מסוימים. היא לא רצתה. "הבנו שזה יהיה מסובך בארץ אז מראש הלכנו על חו"ל", היא אומרת. "החוק הוא עוול גדול בעיניי, אחד הדברים החשוכים ביותר. אני לא יודעת למי יש את תעוזת הנפש לקבל כאלה החלטות עבור אנשים אחרים. זו שיא האפליה עלי אדמות ואפליה בעיניי זה הדבר הכי לא יהודי שיש".

היית פעילה במחאת הלהט"ב?
"הגבתי בפייסבוק והתראיינתי כשביקשו ממני, אבל אני לא אחת שיוצאת לרחוב. אני עושה את הדברים שלי בשקט ובקטן".

"אני אולי נראית כמו דיווה, אבל זו לא מי שאני", דיקלה לובשת שמלה של Alex Perry בהלגה עיצובים ועגילים של Jb jewelers | צילום: אלון שפרנסקי, סטיילינג: שירן מניה

"שקט וקטן" הם כנראה מושגים יחסיים. בעיניי האדם הסביר דיקלה מבטאת משהו גדול, פומפוזי ומנותק מהפשטות הישראלית. היא זמרת שעל פניו שייכת לז'אנר המזרחי אבל תמיד ביטאה משהו אחר, שונה ולא קל לעיכול. עכשיו ב"דה פור" מתחילים להכיר אותה, על כל צדדיה. מהצד, בשעות צילומי התוכנית, היא נראית משועשעת אבל מפוקסת, רצינית מאוד ופחות מתעסקת בצילומי סלפי עם הקהל כמו חבריה לכס השיפוט מארינה מקסימיליאן ומוקי. היא מדברת בשפה גבוהה, עתירת מטאפורות, ציטוטים בערבית ורגשות עזים. כעת, בגיל 45, 18 שנה לאחר שהוציאה את אלבומה הראשון, היא נמצאת בפסגה. בדרך לשם הוציאה חמישה אלבומים. אלבומה החדש, השישי, עתיד לראות אור במרץ 2019 ושלושה סינגלים כבר שוחררו ממנו. במשך שלוש שנים רצופות זכתה בתואר זמרת השנה של רשת ג', היא מופיעה ברחבי הארץ מול אלפי אנשים ומקיימת חזרות להצגה "מאחורי הגדר" שתעלה בהבימה במהלך השנה ובה תבצע טקסטים של ביאליק שהלחינה. הריאליטי, מבחינתה, הוא השיא.

סירבת להרבה תוכניות ריאליטי בעבר, מה שונה ב"דה פור"?
"חיפשתי משהו מחוץ לקופסה, לא השבלונה הידועה מראש. התוכנית הזאת היא לא בקווים הישרים של מה שאנחנו רגילים".

את עצמך לא נחשבת קווים ישרים, ובכל זאת פרצת. איך זה?
"זה היה ניהול נכון של רוני בראון (מנכ"ל חברת הליקון, ה"ב), והרבה התמדה מצידי. ידעתי שזה מה שאני אעשה בחיים ולא משהו אחר. ההצלחה הגדולה שלי הגיעה בגיל 40, זה כמעט ולא קורה".

גלעד כהנא, דיקלה, אסתר רדא, מוקי ומרינה מקסימיליאן בלומין בתוכנית הריאליטי "דה פור" | צילום: אוהד רומנו

את חושבת שזה היה קורה מהר יותר אם היית גבר?
"כן. יותר קשה לנשים, כמו בכל דבר. אנחנו עדיין במלחמה כי העולם עדיין שוביניסטי. כבר כילדה הבנתי שאלוהים הוא זכר. בבית שבו גדלתי לא היה שוביניזם או פמיניזם, אבל הרעיון שאהיה זמרת לא היה פשוט לעיכול עבור ההורים שלי".

מה הם רצו שתעשי?
"שאהיה כמו כולם, שאתחתן, אביא ילדים, אהיה מזכירה בקופת חולים ואשאר בבאר שבע. הם קיבלו אותי בשלבים, בכל פעם יותר ויותר, אבל היום, ספציפית בשנה האחרונה, אני יכולה לומר שזה סוף סוף קרה. מאז שרנה באה, הם מרגישים שלמים".

כי ילדים הם כרטיס הכניסה לחברה הישראלית?
"יכול להיות. ילד הוא סוג של חובה חברתית. אולי זה קשור לכך שאנחנו יהודים, אולי יש זיכרון או פחד או בהלה, איזו תחושה שאנחנו חייבים להתרבות. פרו ורבו זו אמונה פרימיטיבית שאנחנו סוחבים איתנו. אולי אנחנו מרגישים חלולים בלי לקיים את המצווה הזאת. בכל אופן, בעיניי, אישה בנויה לאימהות במהות שלה".

איך זה מתבטא אצלך?
"היום כבר לא בא לי לצאת לבלות. אם יש לי ערב או לילה חופשי – אני רק רוצה להישאר בבית ולהיות עם רנה. בר? מועדון? מה יש לי לחפש בחוץ? מה זה מעניין? תעזבו אותי. אני מופיעה בלילות כך שאני הרבה בחוץ וזה מספיק לי. יש משהו בהורות מאוחרת שמרגיש יותר שלם, בוגר ועגול. זו תחושת כבוד שלא הרגשתי בשום מקום אחר, לא בקיסריות ולא בנוקיות ולא בהיכלי התרבות".

דיקלה | צילום: אלון שפרנסקי, סטיילינג: שירן מניה

"ילד הוא סוג של חובה חברתית. פרו ורבו זו אמונה פרימיטיבית שאנחנו סוחבים איתנו", דיקלה | צילום: אלון שפרנסקי, סטיילינג: שירן מניה

ניכר שבית ילדותה של דיקלה עדיין נוכח בחייה. את הוריה, סאלח ופרידה דורי, היא מזכירה לא מעט וגם את ארבעת אחיה. היא אמנם עזבה את הבית בגיל 19, עברה מבאר שבע לתל אביב ועבדה בלהיות גדולה מהחיים – אבל היא עדיין צריכה את אישורם. זו כנראה הסיבה לכך שהיא ממעטת לדבר על אספקטים אחרים בחייה האישיים. "אני לא מדברת על מערכות היחסים שלי כבר 20 שנה. תמיד סיפרתי שאני רוצה ילדה, לא שאני רוצה זוגיות".

את לא רוצה זוגיות?
"האהבה חשובה לנפש, יש ברצון הזה משהו פרימיטיבי שאי אפשר להילחם בו".

אוקיי. יהיה פער בין איך שרנה תגדל לעומת איך שאת גדלת בבאר שבע?
"אני מנסה לגדל אותה בבית פשוט ופתוח ומשמיעה לה מוזיקה ערבית. אני לא מהאימהות שאסור לצעוק ליד הילדה שלהן או דברים כאלה. אולי אני מפנקת אותה יותר, אבל לא אהיה אחת כזו שלבת שלה מותר הכול".

מהפכת metoo יוצרת לה עולם חדש?
"אני מקווה שכן. מה זו הברוטליות הזכרית הזו? איזה כיף שיצאו המון שלדים מהארון, ואיזה כיף שהגברים רועדים מפחד. יש בגברים איזה יצר הרסני. איזו ברבריות פרימיטיבית. אחד הסיפורים הראשונים בהיסטוריה שלנו הרי הוא על גבר שרצח. אני לא אומרת שכולם כאלה, יש בגבר גם משהו שאין לו תחליף. אין תחליף לטוב הלב ולנדיבות של אבא שלי ולאחים שלי ולגברים שסובבים אותי. לא אומר שכולם מופרעים, יש גם כאלה מדהימים. ועדיין, לגבר יש תיקון גדול יותר לעשות מאשר לאישה".  

"לגבר יש תיקון גדול יותר לעשות מאשר לאישה", דיקלה | צילום: אלון שפרנסקי, סטיילינג: שירן מניה

צילום: אלון שפרנסקי
ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט
סטיילינג: שירן מניה
איפור: שמעון שושן במוצרי MAC
שיער: בועז עוזרי
עיבוד תמונה: יוסף אטיאס
ע. צלם: ינון חלפון
ע. סטיילינג: קארין אורן