מה גורם לגבר לרצוח את אשתו? האסירים שעשו את הנורא מכל מדברים

| מאת: דליה בן ארי

אחד מהם היה גבר נורמטיבי לחלוטין עם תואר אקדמי ועבודה מסודרת, השני היה אלים כבר מגיל 6 ושניהם ניסו לרצוח את נשותיהם. מה עומד מאחורי המנגנון המעוות שהופך אהבה למוות רצחני? נסענו לכלא חרמון ופגשנו את הגברים שעשו את הנורא מכל

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/11/sizes/H-6_wo_680_382.jpg
אלימות במשפחה | צילום: שאטרסטוק

 

20 נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. הנתון המזעזע הזה הוליד מחאה כלפי רשויות החוק והאכיפה בארץ וגרם לכולנו להתכווץ בחרדה ולשאול את עצמנו: האם זה יכול לקרות לכל אחת? נסענו לכלא חרמון בצפון הארץ, ודיברנו עם גברים שרצחו או ניסו לרצוח את נשותיהם, כדי לנסות להבין את המנגנון שהופך אהבה למוות.

"לקחתי חיים של אישה. לקחתי את החיים של בת הזוג שלי, של אשתי. אהבתי אותה ורצחתי אותה. רגע אחד בודד טלטל את חיי וגמר אותם. נידונתי ל־30 שנה בכלא. נכנסתי אליו בגיל 40 ואני אצא מכאן בעוד פחות משנתיים, כשאהיה בן 70. אבל למרות כל השנים שעברו, אני לא סולח לעצמי. אין על כך סליחה ומחילה, אני לוקח על עצמי את כל האחריות. גם מהמנוחה ביקשתי סליחה ומחילה אבל אני יודע שאין לי זכות לבקש. לא משנה מה היא אמרה ומה עשתה, אסור לקחת חיים מאף אחד ומי שלוקח צריך לדעת שישלם על זה – ואני אשלם עד יומי האחרון", כך מספר ב' בקול נמוך ומתכתי. את "המנוחה", כפי שהוא מכנה את אשתו, רצח ברגע של איבוד עשתונות מוחלט. ב' הוא אקדמאי בתחום הטכנולוגיה, במהלך המאסר הוא סיים תואר נוסף בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. בזמן הזה שיערו הכסיף. זהו סיפורו.

"ראיתי לאחרונה בעיתון תמונות של נשים שנרצחו בידי בעליהן. הייתה בי תחושת כעס עמוקה. היום אני יודע: לא משנה מה היא עשתה, גם אם היא בגדה, גם אם היא בחרה לעזוב, זוהי זכותה המלאה. רכשתי בכלא כלים לדעת שלעולם לא אפגע בבת זוג, ולא משנה מה היא תעשה.
אני נמצא בסטטיסטיקה של אנשים שנחשבו לכאורה נורמטיביים, עד השנייה שבה קרה מה שקרה. לא היה שום סימן מקדים, לא אלימות מתמשכת ולא שום הסתבכות עם החוק שהמשפחה יכולה להגיד 'איך לא ראינו ולא ידענו'. מדובר באירוע חדֹ־פעמי. המנוחה היא לא הקורבן היחידי – אלא גם הילדים שלה מפרק א', הגרוש שלה שנאלץ לגדל בעצמו שני ילדים, ההורים שלה והאחים. אל עצמי אני לא מתייחס כאל קורבן. מה שקרה הוא באשמתי. הייתי מאוד צעיר בפעם הראשונה שהתחתנתי. נולדו לנו שני ילדים, בהתחלה הכול היה טוב, אחר כך פחות טוב והחלטנו להתגרש ברוח טובה. זמן קצר אחרי, פגשתי אישה, אם לשניים, שגם התגרשה ונהיה בינינו סיפור אהבה גדול.
אחרי חצי שנה של זוגיות עברנו לגור ביחד בדירה שלה, כעבור ארבע שנים התחתנו והעתיד נראה טוב. השנה השישית הייתה כבר פחות טובה. בוקר אחד, בעוד אנחנו מתכננים נסיעה לתל אביב, היא הטיחה שבגדה בי עם כמה מחבריי הטובים ואפילו נקבה בשמותיהם. היא סיפרה על חבר שלנו ששכב איתה במיטתנו המשותפת. היו צעקות, היא דיברה אלי בזלזול והעליבה אותי. כל מה שהאמנתי בו עד אותו רגע, התנפץ לרסיסים. איבדתי עשתונות".

עשרים דקות ושלושים שנה

"הייתי על סוג של אוטומט – כל הסיפור נמשך אולי 20 דקות. איבדתי כיוון. הכיתי אותה בראש בכלי עבודה מברזל, היא ניסתה לברוח מהחדר ולא הספיקה. הוספתי חטא על פשע וגם חנקתי אותה. כשזה נגמר, יצאתי מהבית וחזרתי לשגרה. בכלל לא זכרתי מה קרה אלא רק שאנחנו אמורים לצאת בערב. טלפנתי אליה ולא הבנתי למה היא לא עונה. אחר הצוהריים הגעתי הביתה, סגרתי את הדלת ואז הכול חזר אלי. בינתיים הוזעק שוטר למקום, פתחתי לו את הדלת ואז קלטתי שלצורך החניקה העברתי אותה לחדר אחר. לא שזה היה משנה, היא כבר הייתה מתה מהמכה שחטפה בראשה. הייתי בשוק מעצמי. השוטרים לא חשדו בי בהתחלה – לא נראיתי כמו רוצח בפוטנציה, אבל המצפון שלי לא נתן לי לשקר. מה שעשיתי היה רצח בדם קר. אחרי 20 שעות חקירה החלטתי להודות".  

"עד עכשיו אני שואל מאיפה לקחתי לעצמי את הזכות לעשות את זה. כשניסיתי לשחזר את מה שקרה, ראיתי בעיניה את הפחד שחוותה ואת הניסיון שלה להימלט. אני לא מאחל לאף אחד לראות תמונה כזאת בראשו. בהתחלה התגעגעתי אליה, היום, 28 שנה אחרי, כבר אין געגוע אבל עדיין יש כאב.
בתחילת המאסר היו לי מחשבות אובדניות, חשבתי לעשות מעשה דודו טופז, אבל זה לפחדנים. בשנתיים הראשונות דשתי ודשתי באירוע שוב ושוב – כעסתי על עצמי ועליה ולא הבנתי איך הגענו למצב הזה. מתישהו הבנתי שאם אני רוצה לשרוד, אני חייב לשנות פאזה ולא להמשיך לפגוע בעצמי כי סופי יהיה במזרע או באברבנאל.
יש הרבה אנשים שפגעו בנשותיהם ומרגישים שגם הם קורבן. אני מעולם לא הרגשתי קורבן. אני מבין למה אני מאחורי סורג ובריח. דרשתי לקבל טיפול כי הבנתי שאני זקוק לעזרה. ב'בית התקווה' (מחלקת השיקום בבית הסוהר שמטפלת באסירים שפגעו בבנות זוגם, דב"א) למדתי לנהל כעסים ותקשורת, גרמו לי להבין שמי שנפגע זה הקורבן. המקום הזה הוא קדוש, הוא מציל חיים של נשים במקרי אלימות קשה שלא הסתיימה במוות. היו כאן אסירים שחזרו לנשותיהם. אלמלא הטיפול, הם היו חוזרים לפה שוב".

"נושא הזוגיות מורכב אצלי. הכרתי נשים בזמן חופשות מהכלא אבל גם אם התרשמו ממני, ברגע ששמעו מה עשיתי והיכן אני נמצא, אמרו תודה רבה והלכו. לא כעסתי, הבנתי. באחת החופשות הכרתי מישהי, היינו יחד חמש שנים עד שהיא חלתה ונפרדנו. אחר כך חוויתי שוב אהבה גדולה. עד לפני שנתיים, במשך שש שנים, הייתה לי בת זוג, נפרדנו ברוח טובה. היום אני מרגיש מוכן שוב. המעשה שעשיתי לא יכול לקרות שוב כי רכשתי כלים איך להתמודד עם הבעיה שלי שהיא קנאה. היום אני יודע שגם אם תהיה לי בת זוג, גם אם היא תבגוד, אדע מה שלא ידעתי בעבר: לנהל דיאלוג".

"אני חושב הרבה על החיים שאחרי הכלא. אני מחכה כבר לרגע השחרור, לא נותרו לי הרבה חברים אבל את אלה שנותרו אזמין למסעדה. אחר כך אלך לקבר של המנוחה, אוודא שלא יהיה שם אף אחד. רק אני והיא. בבוא היום ארצה לטוס קצת, למקום פשוט. אני לא צריך יותר מזה. אחרי 30 שנה בכלא, גם זה הרבה".

אלימות בזוגיות | איור: מרים לונגדים

"אהבתי אותה ורצחתי אותה" | איור: מרים לונגדים

עוד כתבות מעניינות
ריאיון בלעדי עם א"ק מפרשת תאיר ראדה
אולגה זדורוב: "ביקשנו מהמשטרה לחקור את א"ק כבר ב-2012"

״היא ראתה את הסוף״

"האישה שפגעתי בה, גרושתי הטרייה, יכולה הייתה למות. קרה לי נס, וגם לה, שהיא לא מתה. נידונתי לעשר שנים ואני יושב כבר שש וחצי ומחכה שינכו לי שליש. מכאן אני אמור לצאת להוסטל, בדרך לחיים חדשים. אני מודה על כך כל יום לבורא עולם".

כך מספר ח' (37), גרוש ואב לבן. ח' ניסה לרוצץ את ראשה של גרושתו, אם בנו, עימה המשיך להיפגש אחרי הפרידה שלהם. לדבריו, הפגיעה שלו בגרושתו הייתה מתוכננת. הוא הכין מבעוד מועד סלע גדול והוסיף גם סכין. הוא מתאר זאת בשטף, דיבורו מדלג וקופצני, כשלרגע הוא נמצא במעמד של צופה מרוחק ובמשנהו הוא מפרט בדיוק נמרץ את המעשה הנורא שעשה שבגינו נדון לעשר שנות מאסר. זהו הסיפור שלו.

"היא הייתה חברה שלי מכיתה ג'. אחר כך למדנו באותו תיכון, היו לנו כמה פרידות קצרות ואחת ארוכה בת שנה וחצי שאחריה החלטנו להתחתן. חשבתי שנהיה יחד לנצח אבל האלימות שלי הפרידה בינינו. אני הייתי ילד אלים כבר מגיל 6 – ילד שמקלל, משפיל ולא מכבד את ההורים. כשאני מנסה להבין למה היא התחתנה איתי, אני חושב שהפעלתי עליה כוחנות ושליטה והיא פשוט הייתה מפוחדת.
גם אחרי שנישאנו לא נתתי לה חיים טובים. מצד אחד נסענו לחו"ל, בילינו, היו לנו חיי חברה אבל ביני לבינה תמיד הייתה אלימות, לא רק באוויר. נולד לנו ילד וגם זה לא הרגיע אותי. נהייתי עוד יותר רכושני ואובססיבי. חיטטתי לה בהודעות בסלולרי, עקבתי אחריה, בלי שום סיבה. אלה היו המחשבות המעוותות שלי. נתתי לה מכות, דחפתי אותה, ירקתי עליה והשפלתי אותה. היא פחדה לשתף את המשפחה שלה והשתיקה שלה רק הגבירה את האלימות שלי".

"הנישואין שלנו התפרקו אחרי ארבע שנים, סגרתי עסק, הייתי בדיכאון והאלימות שלי התגברה. נגמר לה הכוח והיא עברה להתגורר אצל אימה. בשלב הזה סבלתי מחרדת נטישה, פחדתי שתיקח לי את הילד. אחרי דיון אחד בבית הדין כבר היינו גרושים. אני גיליתי חיים חדשים, ערבי קריוקי, בילויים, גם היא. יצא לנו להיפגש בכל מיני מקומות ואז, אחרי הבילוי, התחלנו להיפגש בסתר אצלי בדירה. רציתי אותה חזרה, שנחזור להיות משפחה. היא סירבה ונכנסתי לדאון גדול. הפסקתי לאכול וכל היום עישנתי, לא עניתי לטלפונים ורק היא הייתה בראש שלי. הרגשתי מושפל וחסר אונים, נכנסה בי שנאה, וידעתי שאני הולך לפגוע בה קשה מאוד. הלכתי לאזור הררי, לקחתי משם סלע ענקי ועליתי הביתה. הנחתי את הסלע מתחת למיטה והוצאתי סכין ומברג מהמגירה. השעה הייתה שעת אחר הצוהריים, היא הייתה אמורה להגיע הביתה.
היא הגיעה, לבושה בשמלה יפה. אמרה שהיא בדרך לבילוי. ביקשתי שוב שתחזור הביתה עם הילד ושנהיה משפחה, אבל היא ענתה שהמשפחה שלה לא תאפשר לזה לקרות. "ואז ירד עלי מסך שחור. התנתקתי מכל מה שקורה סביבי, הרגשתי קור בכל הגוף ושקט צועק מסביב כאילו אני בתוך בועה. נעלתי את הדלת, לקחתי את הסלע וזרקתי על הראש שלה. היא נפלה שותתת דם, ראתה את הסוף. היא התחננה, הרגישה שאני הולך להרוג אותה והתחילה לצעוק 'מה יהיה עם הילד שלנו!'. ואני בשלי, דקרתי אותה בגב כמה דקירות. לא חשבתי אם היא תמות או לא, רק רציתי לפגוע בה. חזק. זה היה עניין של שניות".

"פתאום הרגשתי שאני יוצא מהמסך השחור. שמעתי דפיקות חזקות בדלת. שכנים שמעו את הצרחות ונבהלו. זה היה הנס שלה. כשהדלת נפתחה קפצתי כמה קומות וברחתי. בדרך הורדתי מחבל הכביסה חולצה נקייה וזרקתי את שלי שהייתה מגואלת בדם שלה. הייתי מבולבל, נכנסתי לאחד הבתים וסיפרתי שהיכו אותי. נתנו לי לשתות. מלמעלה שמעתי רעש של הליקופטרים. בשעה 11 בלילה עליתי על מונית, הכאבים שלי היו חזקים. היו מחסומים בדרך ועצרו את המונית. זיהו אותי וגם הנהג התמים נלקח לחקירה. הייתי פצוע ולקחו אותי לבית חולים".

"מבית החולים לקחו אותי לבית הסוהר. הודיתי בהכול. בבית המשפט נערך בינינו עימות. היא הייתה עדיין חבושה ובפוסט טראומה. השפלתי מבט. אחר כך הסתכלתי על חיי ועל מה שגרמתי לעצמי. איבדתי אישה טובת לב כי ראיתי הכול בצורה מעוותת. אני יודע שבינתיים היא התחתנה ונולד לה ילד. אני מקווה שכמו שהיא אישה טובה, היא מצאה גבר טוב. אני לא יכול עדיין לראות את הילד שלי. בהתחלה התעקשתי, אבל למדתי להרפות. אני נותן לו לגדול בשקט".

"שש וחצי שנים אני חי עם הכאב החד הזה של מה שעשיתי. הולך לישון איתו בלילה וקם איתו בבוקר. המחלקות הטיפוליות בכלא הכניסו לי מודעות והפנמה של מה שעשיתי. למדתי להסתכל על הצד השני ועל מי שעומד מולי וזו מתנה גדולה שקיבלתי לחיים. במסגרת הקבוצה הטיפולית למדתי מהי אמפתיה, נכנסתי לנעליים של הקורבן. הבנתי מה היא חושבת עלי ואני יודע שהיא שונאת אותי. היא כועסת עלי, היא התאכזבה ממני ולא תסלח לי. אני אצא מכאן אדם אחר בעקבות הטיפול האינטנסיבי שקיבלתי ב'בית התקווה' במשך שנה וחצי. היום אני מודה שאני אדם אלים. פעם לא הודיתי. זה שאני מודה – שומר עלי ומונע בעיות. הוצאתי את הרוע מתוכי. עד עכשיו אני חושב שאם אשב עם בחורה בבית קפה ואספר לה מה עשיתי, היא תלך. אבל עדיין אני חולם יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. בפעם הבאה אני כבר אדע איך להתנהג".  

אלימות בזוגיות | איור: מרים לונגדים

"שש וחצי שנים אני חי עם הכאב החד הזה של מה שעשיתי" | איור: מרים לונגדים

 


במחלקה השיקומית "בית
 התקווה" מלמדים את האסירים לחיות בזוג 
"אין פרופיל אחד לגבר אלים, אבל יש סימנים: בעיות רגשיות, דימוי עצמי נמוך, בעיות קשב וריכוז, אנשים שכשלו במסגרות ועוד", אומרת רב כלאי עינת מרגלית, ראש מחלקת ״בית התקווה״ בבית הסוהר חרמון בו כלואים האסירים שסיפרו לנו את סיפוריהם.
"משך הטיפול באסירים הוא עד שנה וחצי. בשלב הראשון הם עוברים טיפול קבוצתי, שם הם מקבלים כלים מעשיים להתמודד עם מצבי לחץ כדי להימנע מאירועים אלימים בעתיד. בשלב הבא הם מספרים על העבירה שביצעו, ובשלב מתקדם יותר מגיעים לקבוצת האמפתיה – שם לומדים להבין את הקורבן ואת רגשותיה״.
בנוסף, מהיום שבו האסירים נכנסים למחלקה, כל אחד מהם מצוות לאסיר שהוא בן זוגו לחדר ואיתו הוא חי 24 שעות ביממה. "זה ממש טיפול זוגי", אומרת קישון. "הם לומדים לחיות עם אדם שיש לו דפוסים אחרים, הרגלים ורצונות שונים. יש אסיר שמשמש אב בית ואם יש קונפליקטים או שפורצות מריבות, פונים אליו. מי שמתנהג באלימות לא יכול להישאר במחלקה".

אלימות במספרים

126 נשים נרצחו על ידי בן זוגן בעשור האחרון בישראל.

35% מהן התלוננו במשטרה קודם לרצח.

בעשור האחרון נפתחו 238 תיקים בגין ניסיון לרצח של נשים. רק ב-30% מהם הוגש כתב אישום.

בשליש ממקרי הרצח החשוד הוא בן משפחה, ב-62% הוא בן זוג בעבר או בהווה.

בישראל ישנם 14 מקלטים לנשים מוכות.

40% מהנשים עוזבות את המקלט וחוזרות לבן הזוג תוך פחות מחודשיים.

בשנת 2018 הוקצו 20 מיליון ש"ח לטיפול באלימות במשפחה, פחות ממחצית התקציב הנדרש ליישום התוכנית הממשלתית המאושרת.

*הנתונים התקבלו מרבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום האישה בויצ"ו, דינה חבלין, יו"ר פורום המקלטים, ומוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 04:25:17