מה באמת קורה בשירות הלאומי? תחקיר מיוחד

| מאת: ליאת בר סתו

מאחורי התפקידים הנחשקים בשירות הלאומי מסתתרים רעב, הזנחה וטראומה שנשארת שנים. עכשיו בנות השירות הלאומי מפסיקות לשתוק וחושפות לראשונה את מה שבציונות הדתית כבר כולם יודעים

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/10/sizes/איור-כפולה-בנות-שירות_h_wo_680_382.jpg
איור: יהלי זיו

 

סיון עדיין כועסת. כמעט עשר שנים חלפו מאז שסיימה את השירות הלאומי שלה, והיא עדיין מתמלאת בכאב ובזעם כשהיא נזכרת באותן שנתיים. "את החוויות הכי קשות שלי עברתי בשירות הלאומי", היא משחזרת, "זה היה נורא ואיום, הבטן שלי עדיין מתכווצת כשאני חושבת על זה. הגעתי לשם ילדה חדורת מוטיבציה מהאולפנה, הרגשתי שאני הולכת להוסיף לעולם, הייתי עם תחושת שליחות ומצאתי את עצמי מפורקת ברמות אכזריות".

סיון, שכמו כל המרואיינות האחרות בכתבה מדברת בעילום שם מחשש להתנכלות הסביבה או מפני שהן עדיין בשירות לאומי, שירתה כקומונרית בבני עקיבא. זהו אחד התפקידים הנפוצים בשירות הלאומי והוא כולל ניהול סניף של התנועה לצד פעילות נוספת במהלך היום, בבית ספר או בגן ילדים. "את מגיעה לשם, ילדה בת 18 שהרגע סיימה את האולפנה, לדירה זרה, לסביבה זרה, בלי הכנה, בלי ליווי, בלי אף אחד שיסביר לך מה את צריכה לעשות בעצם, ובשנייה מפילים עלייך את כל האחריות שבעולם. את אמורה להוביל ולהיות מנהלת בגיל 18 כשאין לך שום מושג מה לעשות ומה רוצים ממך ואף אחד לא עוצר כדי להסביר לך".

איפה הקושי?

"המשכורת אף פעם לא הספיקה, היא תמיד נגמרה שבועיים אחרי שקיבלנו אותה – כמה מאות שקלים (המתנדבות מקבלות בין 531 ל־856 ש"ח, בהתאם למקום המגורים שלהן ולהימצאותו של מטבח במקום השירות, ל.ב.ס) שבקושי מכסים אוכל, נסיעות והוצאות של הסניף, שאף פעם לא היו מאורגנות אז 'תשלמי מכיסך, תביאי חשבונית ונחזיר לך' – שוטף פלוס מיליון. היום אני כבר יודעת להגיד שהיו לי את כל אותות המצוקה האפשריים – עד כדי התקף חרדה שהוביל אותי לבית חולים".

זה היה בחודש הכי אינטנסיבי בבני עקיבא, חודש ההכנה של הסניף שבו נהוג, לפי המסורת של התנועה, שהקומונריות לא ישנות לא יום ולא לילה. "הייתי צריכה לדאוג לעצמי אבל היה לי קשה ורע", מספרת סיון. "לא היה אף אחד שיבדוק מה שלומי, איך אני מסתדרת, שינחה אותי איך לעשות את העבודה שלי או איך לתכנן את תקציב המחייה שלי. לקראת סוף השנה הראשונה בשירות נשארתי שבת בדירה, בשישי בערב התארחתי אצל משפחה מהאזור, ישנתי שם ובבוקר חזרתי לדירה אחרי שהם גירשו אותי עוד לפני ארוחת הבוקר. היא הייתה ריקה, מאוכל ומאנשים, זה היה החצי השני של החודש ונגמר לנו הכסף. מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה ובוכה מייאוש ומרעב. פשוט לא האמנתי שאני במצב הזה".

הטובות לסבל

מצבן של בנות השירות הלאומי הוא אחד הסודות הידועים בציונות הדתית וסבלן כבר הפך לבדיחה פנימית על אף שהנושא עדיין מושתק בציבור הכללי. לעמוד הפייסבוק "בנות שירות מצייצות" יש כמעט 4,000 לייקים ורבות מהבדיחות בו נוגעות למצבן הכלכלי. "אם לא חזרת מהסופר עם חבילת שקיות ריקות את לא באמת בת שירות" נכתב באחת. "מקרר של דירת שירות – לא יהיה כלום כי אין כלום" נכתב באחרת.

זה מתחיל כבר בהליך המיונים – החובה למצוא מקום לעשות בו שירות לאומי יושבת על כתפיהן, על חשבון כספן וזמנן של השמיניסטיות העתידות להתגייס. "אני שמיניסטית ואני מחפשת שירות" חלקה את תסכולה סימה יצחקי, שמיניסטית בקבוצת פייסבוק של נשים דתיות לפני מספר חודשים. "מתרוצצת ברחבי הארץ, שזה אולי נחמד, אבל אני עושה את זה כדי למצוא שירות לאומי לשנה הבאה. אז מה אני צריכה לעשות? המון. את צריכה למצוא תקן באחת מאלף העמותות הקיימות, לברר על התפקיד, לחרוש את הארץ ולהוציא כסף, להפסיד את השמינית שלי, לבזבז כוחות נפשיים ופיזיים, להתלבש יפה ולחייך ולהציג לעולם את השמיניסטית המושלמת, שהיא ממש לא אני. מישהו בכלל מבטיח שאחרי שחרשתי את הארץ אני אתקבל למשהו? ממש לא! ואם לא התקבלתי, אני אחרוש שוב את הארץ, ושוב אוציא כסף שלא יחזור, ואבזבז עוד זמן וכוחות. משהו באיך שחיפוש השירות הלאומי מתנהל – לא עובד".

באופן צפוי, סיכוייך לקבל שיבוץ ראוי קשורים קשר ישיר לרקע הסוציו־אקונומי שממנו את מגיעה. "אם את נערה פריפריאלית או מהחברה האתיופית או משכבות נמוכות, בחיים לא תגיעי לעשות שירות במקומות השווים, מקומות שהשירות בהם מורכב במיוחד, מה שאומר שאת שפיצית ממש, או מקומות שידועים בתנאים הטובים שלהם", מספרת טליה (20) מירושלים, שסיימה לאחרונה שנתיים בשירות הלאומי וכיום עובדת בעמותה שמעסיקה בנות שירות. "יש מקומות שכולם יודעים שהם בעייתיים, שבנות מוטרדות או מנוצלות – ואף אחד לא מבטל שם את התקן. אבל אם את בת של איזה רב, בחיים לא תגיעי לשם".

בנות השירות הלאומי נחשבות לסיירת המובחרת של הציונות הדתית: המוצלחות, הערכיות, הטובות מכולן. "יש איזושהי הסללה בחינוך ארוך הטווח במגזר הדתי לאומי שאת צריכה להיות הכי שפיצית, הכי תותחית", מסבירה טליה, "אצל הבנים זה מתבטא ב'לך ליחידה הכי קרבית', 'תקריב את החיים שלך' ואצל הבנות זה 'תהיי הבת שירות הכי רעבה, הכי מסכנה, הכי לא חוזרת הביתה, לא פוגשת חברות ואם זה ככה, אז את בטח נורא נורא תותחית'. הבעיה היא שהמקומות מנצלים את התפיסה הזאת. בנות השירות הצעירות מרגישות שהן חייבות לעשות הכול בכל תנאי בלי לעצור ולהגיד: 'רגע? אולי זה לא צריך להיות ככה?'. במקום השירות שהייתי בו, שנחשב לכזה של תותחיות, ציפו מאיתנו לעשות דברים כמו להישאר לילות או שבתות או לעשות עבודה סיעודית בלי הכשרת מתאימה. אבל את הרי תותחית, אז מה, לא תעשי? לוקח לך המון זמן להבין כמה זה חמור ואת הנזק שנגרם לך".

רבות מבנות השירות נפגשות שוב במדרשות התורניות שאליהן הן מגיעות ללמוד אחרי סיום השירות. כולן מכירות היטב את הבעיה והשנה הראשונה במדרשה מוקדשת לפעמים להתמודדות עם הקושי שחוו בשירות, "אני חושבת שיותר משליש מהבנות שלומדות איתי ועשו שירות לאומי סובלות מרמה כזאת או אחרת של חרדה וטראומה ומטופלות אצל פסיכולוגית", מספרת שירה (21) בת שירות לשעבר, "חלקן בגלל תכנים שהן נחשפו אליהם בלי ליווי מתאים, אחרות בגלל התעללות וניצול מצד מקום השירות, אבל זה נתפס כנורמאלי – מין גישה של 'ככה זה'".

מה שלא הורג אותך –מחשל אותך

השירות הלאומי, או השירות האזרחי, משמש לרוב כתחליף עבור מי שלא מתגייסת לצבא, אם מסיבות דתיות, רפואיות, מצפוניות או אחרות. בנות ובני השירות מתנדבים לשנה או שנתיים ולרוב נמצאים במסגרות חינוכיות, רפואיות או בפעילויות רווחה שונות. לפי נתוני מנהלת השירות האזרחי, יש בישראל קרוב ל־18 אלף מתנדבות ומתנדבי שירות לאומי, הפועלים דרך שמונה עמותות מוכרות וגוף מתפעל. 90 אחוזים מהמתנדבות הן נשים, ברובן בנות הציונות הדתית. יש כ־4,200 מתנדבים בני מיעוטים וכ־1,600 חרדים. את השירות עצמו עושות הבנות בגופים מפעילים מטעם העמותות – ויש אלפים כאלה.

אף אחת מהמרואיינות לא יצאה נגד השירות עצמו אלא נגד ההתנהלות. הבעיה מתחילה בחוסר האירגון. באלפי הגופים הפזורים ברחבי הארץ אין מערכת היררכית מסודרת הדואגת לצרכיהן – הכתובת היחידה שלהן לכל בעיה היא הרכזת האחראית עליהן. היא המ"מ, המ"פ, מש"קית הת"ש והקב"ן גם יחד. אלא שלפי העדויות שנאספו, רוב בנות השירות רואות את הרכזת שלהן פעמים ספורות בשנה בלבד, אם בכלל, ורבות שומעות ממנה רק כאשר הן נדרשות להגיע לאוֹרייתוֹת, שיעורי תורה שאליהם מחויבות בנות השירות להגיע אחת לכמה שבועות.

"בשנה הראשונה של השירות הלאומי שלי כמעט ולא קיבלתי את המשכורת", מספרת אורית, בת שירות, "או שהיא התעכבה בכמה ימים או שקיבלתי רק חצי מהסכום. כל חודש הייתי צריכה להתקשר אליהם ולבכות בטלפון עד שיצאה לי הנשמה. בספטמבר בשנה שעברה היינו כולנו חולות, חום וכאבי בטן, ואז גילינו שהמים בברז שלנו לא ראויים לשתייה. למרות שאמרנו את זה מספר פעמים אף אחד לא עשה כלום. כמעט שנה לא יכולנו לשתות מהברזים".

"יש לנו מלא הוצאות, כי בניגוד לחיילים, אין חדר אוכל או מרפאה. עד לפני שנה בנות השירות גם היו צריכות לשלם על כל הנסיעות שלהן, גם כאלה שבמסגרת התפקיד", מוסיפה מיכל, "בירושלים יש רחוב של מסעדות במרכז העיר ש־90 אחוז מהמלצריות שם הן בנות שירות שעובדות בשחור. חייבות לחיות איכשהו".

על פי העדויות, ההכשרה של בנות השירות אורכת שבוע או שבועיים, לא נתפסת כהכרחית ופעמים רבות סובבת סביב שיעורי תורה, הלכות צניעות ושיעורי מוטיבציה. "כשהגעתי לשירות כל מה שאמרו לי הוא שלמי שהייתה לפניי לא היה קל", מספרת מוריה (23) שסיימה את השירות שלה לפני כשלוש שנים. "עבדתי עם נערות בסיכון ולא היה לי ניסיון קודם או הכשרה. נחשפתי לדברים קיצוניים: ילדה שראתה את אימא שלה מתאבדת בגיל 8, בנות שאימא שלהן שלחה אותן לזנות בגיל 6. כל מה שאמרו לי זה 'תיזהרי שלא ירביצו לך'. לא היו שם עוד בנות שירות כך שרוב הזמן הייתי לבד, לא היה ליווי של העמותה חוץ מאורייתה פעם בשבועיים – דואגים שלא תתקלקלי רוחנית, אבל מה עוזר לי הלכות כשרות? אני צריכה לדעת איך לעבוד עם נערות בסיכון. איך יכול להיות שמדלגים על שלב ההכשרה? בסופו של דבר רואים בך כוח עבודה זול".

"יש גל מטורף של בנות דתיות שהולכות לצבא. במקום שהעמותות יעשו חושבים, יתחילו לדאוג שלבנות השירות יהיה מה לאכול, שיהיה להן כסף, משתמשים ברבנים כדי להפחיד בנות לא להתגייס. ארגונים הולכים להחתים בנות על פטור משירות צבאי כשהן עוד באולפנה כדי שיהיה לחץ חברתי", מסכמת טליה. "יש תפיסה כזו שהגברים, לפני שהם הולכים לצבא, צריכים לעבור הכנה, לבנות את עצמם ולהתחזק. אבל התפיסה הזאת לא קיימת לגבי נשים. התפיסה לגבינו היא שנסתדר והעיקר שנסיים את השירות מהר כדי ללכת ללמוד, להתחתן ולהביא ילדים. אבל מה איתנו? גם אנחנו צריכות לשמור על עצמנו, גם לנו מגיע ביטחון וגם לנו מגיע לפתח את עצמנו".

"השירות הוא מערכת עם אווירה משפחתית ויש תחושת מוכרות וביטחון", אומרת איילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית, לשעבר יו"ר קולך – פורום נשים דתיות. "מצד שני, אני חושבת שזה גורם לאווירה או לתרבות ארגונית פחות מדי פורמלית ומקצועית, ובהרבה מקרים באמת הטיפול בקשיים של הבנות המשרתות הוא לא מספק.

הרבה מאוד מהעמותות שבהן משרתות בנות השירות הוקמו על ידי אנשים שהנושא בוער בנשמתם, וזה מוביל לתרבות ארגונית שמקורה במסירות נפש, מושג מאוד כבד משקל בחיים הדתיים ובקהילה הדתית. ואז הבנות, עם כל העוצמות של בת 18־19, נשאבות לתוך התרבות הארגונית של נתינה ללא גבולות ואין שם אף אחד שיגיד להן די. להפך, מעודדים אותן, גם חגים גם שבתות גם לילות, וגם תכנים קשים שממש לא מותאמים לגילן, לאי ההכשרה המקצועית, אבל מותאמים למוטיבציה הגבוהה. זה גורם לנתינה והשקעה חסרת גבולות שבסופו של דבר מכלה את הבנות וגובה מהן מחיר גבוה. המוטיבציה מבורכת אבל עבודה לא מקצועית וניצול של המוטיבציה הגבוהה פוגעת באיכות התרומה וחבל".

איור: יהלי זיו

איור: יהלי זיו

 

תגובת רשות השירות הלאומי־אזרחי:

"לנגד עיניה של רשות השירות הלאומי־אזרחי, יחד עם השר הממונה על הרשות, אורי אריאל, עומדת טובת המתנדבים מכלל המגזרים. בשנים האחרונות גדל היקף מתנדבי השירות הלאומי־אזרחי באלפים ואנו פועלים בהתמדה לחיזוק מעמדם. מתוך מאות פניות המגיעות למשרדי הרשות איננו מכירים פנייה אחת שלא טופלה. במקרה של מקום שירות שמעניק יחס לא ראוי למתנדבים אנו פועלים מול אותו גוף ובמקרה הצורך אף מבטלים את אישורו להעסיק מתנדבים בשירות לאומי".

באשר למערכת המיון: "פתחנו מאות תקנים המאפשרים לכל המעוניין לשרת נאמנה את החברה. הרשות הובילה רפורמה לשיפור תהליכי המיון וההשמה. כשמתנדבת לא מתקבלת למקום אחד, עומד בפניה היצע מקומות שירות עצום, בניגוד לשנים קודמות שבהן התנהלו מאבקים על השגת תקנים".

תהליך ההכשרה: "כל גוף מפעיל הוא המוסמך לבצע את ההכשרה הרלוונטית. בירורים אודות ההכשרה יופנו לגוף המפעיל, ואם הוא לא עונה נבקש לקבל פניות ולבררן מול הגורמים המקצועיים".

תנאי המתנדבים: "הרשות מצדיקה את הטענות על שכר המתנדבים ופנתה בנושא זה למשרד האוצר. כיום כמעט כל ההטבות הניתנות לחיילים מגיעות למתנדבי השירות".

דירות השירות: "אנחנו קוראים למתנדבים שחשים שאינם מקבלים את שמגיע להם, לפנות לרשות ואנו נדאג להשלמת זכויותיהם בהתאם לנהלי הרשות".

תגובת בני עקיבא:

"בני עקיבא מכשירה מדי שנה מאות קומונריות לתפקיד מאתגר ומוביל בסניפי התנועה. ההכשרה מקיפה ונמשכת במהלך השנה. מדי שנה התהליך מתמקצע ומתייעל. בנוסף, בשנים האחרונות החלה לפעול בתנועה עובדת סוציאלית ונבנו מערכי הכשרה וליווי מקיפים ומעמיקים במטרה לתת לקומונרית את כלל הכלים והתמיכה. ייתכן ובמהלך השנים היו מקרים נקודתיים שבהם עלו קשיים שלא ניתן להם מענה מספק ואנו מנסים כל העת ללמוד על מנת להפיק לקחים להמשך. באשר למקרה המדובר – ברור לנו שתחושות ובעיות מסוג זה אינן צריכות להתרחש ואנו מביעים צער על כך ומתנצלים אם נעשו טעויות במקרה זה".

למשלוח עדויות נוספות אפשר לפנות לכתבת ליאת בר סתו במייל:

liatbs@gmail.com

או דרך קמפיין הרשת. חפשו בפייסבוק את העמוד: את מי זה משרת?

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: ed78d3cc32f7 at 06:26:54