ההשוואה בין מחאת הנשים למחאת הלהט"ב הוכיחה: הגברים ניצחו, שוב

שדרות רוטשילד בתל אביב מעולם לא היו יפות יותר. שטיח אדום חדש ונקי נפרש לאורך השדרה, עצי הפיקוס קושטו בדגלים אדומים, השמש האירה פנים, ונשים לבושות בשחור מילאו את השדרה. יש משהו יפה כל כך בלבוש שחור תחת שמש חורפית, ומשקפי שמש. הכל היה חגיגי ומכובד, קל היה לשכוח שמדובר במחאה.

הרבה מחאות ידעו שדרות רוטשילד, רק לפני חמישה חודשים, בדיוק באותו הצומת, התקיימה מחאת הלהט"בים כנגד חוק הפונדקאות. לשתי המחאות מספר נקודות השקה: תחילה מיקום לב המחאה ברוטשילד פינת החשמונאים. בנוסף, רבים מהפרצופים שנמצאים כאן היום, הובילו גם את המאבק הקודם, אותם צעירים פעילים חברתיים שמאמינים בכל ליבם וגופם שצריך ואפשר לשנות משהו במדינה הזאת. ובראש – המטרה, שתי המחאות נולדו כדי להילחם על חיים, האחת – כדי לייצר חיים חדשים, והשנייה כדי להגן על חיים קיימים, כמו שתי הנערות שנרצחו לאחרונה, שתי נערות שאם הרשויות היו עושות את עבודתן נאמנה – היו יכולות היום להיות איתנו כאן עכשיו בזמן חג החנוכה. נר אחר דולק עבורן עכשיו. נר עצוב מאוד.

"רבים מהפרצופים שנמצאים כאן היום, הובילו גם את המאבק הקודם, אותם צעירים פעילים חברתיים שמאמינים בכל ליבם וגופם שצריך ואפשר לשנות משהו במדינה הזאת", מחאת הלהט"ב בכיכר רבין | צילום: בן קלמר

"שתי המחאות נולדו כדי להילחם על חיים, האחת – כדי לייצר חיים חדשים, והשנייה כדי להגן על חיים קיימים", מחאת הלהט"ב בכיכר רבין | צילום: בן קלמר

ובערב, בכיכר- מפגן הכוח הוא המדד להצלחה של כל מחאה – תחושת הבטן כבר הפכה לעובדה מרירה. כ-30,000 אנשים, בעיקר נשים, הגיעו לכיכר (וגם זה לפי ההערכות האופטימיות). מחאת הלהט"ב סחפה 80,000 מפגינים.
איכשהו, מחאת הנשים שנועדה למנוע את הרצח הבא של אישה בישראל, לא הצליחה לגרוף מחצית מאותה תמיכה והזדהות. רשימת החברות הפרטיות שאישרו לנשים לשבות על חשבון המעסיקים אכן נאה, אבל רשימת הגופים שלא אפשרו לנשים לשבות היום, ארוכה הרבה יותר. רוב הנשים בישראל הבינו שכדי להצטרף למחאה, הן צריכות להפסיד כסף במקרה הטוב, במקרה הרע – להפסיד כסף וגם לעצבן את המעסיק שלהן.

מיצב הנעליים בבימה | צילום: מגד גונזי

במעלה שדרות רוטשילד, סמוך לבלפור, בדירה שכורה לא משופצת, אבל רווחת ידיים, האור דלק כל הלילה. התרוצצו שם מספר בנות שיזמו את השביתה, כולן יפות יפות ובלי טיפת איפור, לבושות שחור ועמוסות אנרגיות. בדוק שהן גם אוכלות זרעי צ'יה לארוחת בוקר. "צריך להדפיס 2,000 שלטים להפגנה הערב", אומרת אחת מהן, והשנייה עונה בלי היסוס "אין בעיה, קחי את כרטיס האשראי שלי". מסתבר שהן אשכרה ממנות כל צעד במחאה הזאת מכיסן הפרטי, ובדיעבד מצליחות לגייס בתרומה חלק מהכסף. "לשתי בנות כבר נחסם כרטיס האשראי", אחת מהן עונה לי. ייתכן בהחלט שגם במחאת הלה"טבים פעילים שפכו כספים מכיסם הפרטי, אין ספק שהתקציב שלהם היה גדול יותר.

ראיתי הבוקר קריקטורה באחד העיתונים, בה נראות נשים מפגינות, ואחת מהן אומרת שהיא חייבת לחזור למשרד כדי שהבוס שלה לא ירצח אותה. קריקטורה זה דבר מצחיק לכאורה, זו הגחכה של המציאות, הפעם לא צחקתי.

הפגנה כנגד אלימות נשים ברעננה | צילום: סימה פרי, יו"ר איגוד נבחרות ציבור ברשויות המקומיות)

זו לא מחאה שקוראת לחיים טובים, זו קריאת מצוקה אמיתית של נשים שמבקשות שנעזור להן להישאר בחיים. שדאג שלא יכסחו אותן במכות, שלא יתעללו בהן. הן מבקשות מהמשטרה לעשות את עבודתה, הן מבקשות מהחוקר להקשיב להן במקום לרמוס את כבודתן ואת הטענות שלהן. ואני לא מבינה איך עניין כזה לא גורר הזדהות ותמיכה גורפת.

אינני מנסה לטעון שמחאת הלהט"בים אינה חשובה. אני מאמינה בכל ליבי שלכל אחד ואחת בארץ מגיע שיוון זכויות, מגיע להפוך למשפחה, מגיע להתחתן. יצאתי לתמוך במחאתם, כשם שיצאתי לתמוך במחאת הנשים. אין מחאה חשובה יותר ופחות, בטח במדינה שבה מפלגת השלטון מתעלמת לחלוטין מנושאים חברתיים. אבל איך יכול להיות שמחאת הנשים לא מצליחה לצבור את אותו הכוח? האם העדר התמיכה המורלית והכלכלית קשורה בהכרח במספר הנשים שמחזיקות בעמדה בכירה במשק? כמה מהן נאלצו לבקש אישור לשבות ממנהל? וכמה ממנהלת?

זה לא שאין בכוחנו להעביר צמיגים, ואפילו הצלחנו לחסום את צומת עזריאלי במעגל נשים יפה וחמוד לעשר דקות. זה לא בגלל שאנחנו מתורבתות, זה בגלל שאנחנו חושבות על ההורים שצריכים לפזר את הילדים במסגרות ולא רוצות לחסום להם את הדרך. אנחנו נשים, אנחנו מסוגלות להכל, אבל בעיקר מאמינות שגם את המסרים החריפים ביותר אפשר להעביר בדרכי נועם, בלקשט את השדרה בשטיחים ודגלים אדומים, בלעשות פעילות נחמדה לילדים, בלצבוע נעליים באדום. ומה המסר שאנחנו קיבלנו היום? שבעולם קפיטליסטי גברי בעיקרו, כנראה שאנחנו צריכות לדבר בשפה אחרת.

לירון שמם | צילום: רונן פדידה